איך כותבים הכותבים

אני עומדת לפני שדה שנפרש ממקום שבו עומדות רגלי לאופקים מרוחקים מאד. השדה רוחש חיים. פרחים, צמחים, שיחים, זוחלים, חרקים, ציפורים. קולות, צלילים, ריחות, מראות סביב סביב לי. אני מסתובבת אליהם, מתבוננת בהם, רוכנת אליהם, מרימה את ראשי, מניעה את רגלי, פורשת את זרועותי, את כפותי, את אצבעותי, הכל חי ונושם. ככה הם הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב, אבל איך, כשלכתוב זה להיות מחוץ לדברים? ואני שואלת: איך זה באמת לכתוב? לא כל מורי הדרך שלי ישבו לכתוב בכוונת מכוון.

דברים רבים שאמרו חכמי הלב נרשמו בידי תלמידיהם או תלמידי תלמידיהם. אבל לא מעטים כתבו בעצמם, בהחלט, טבלו קולמוס בדיו וכתבו, על קלף או נייר – במו ידיהם: אַבּוּ עַבדאללה (חַכִּים תִרְמִדִ׳י) כתב, והוא אף מספר לנו (אבל זה כבר נמסר בשמו) כי בעיתות מצוקה הכתיבה היא שהעניקה לו ניחומים ושלווה. גם אִבְּן עַרַבִּי כתב, ועוד איך, וכמה, ואירנה טְווידי כתבה (בימינו כותבים רבים, מעלים לפייסבוק או לבלוגים ייעודיים כמו שאני מנסה לעשות). איך כתבו הכותבים? איך בשדה הרוטט, השופע הצליחו לפסוע צעד אחורה, להתכנס בתנוחה עוברית אל תוך עצמם, ולהמיר את רחש החיים למילים, משפטים, פסקאות?

הנה דוגמה מופלאה מאבן ערבי (אגב, פרטים ביוגרפיים ניתן למצוא במפתחות של ה״סוּפים: אנתולוגיה״): הוא מספר על חוייה מיסטית ייחודית בעת התפילה במסגד, לכאורה כזאת שלא ניתן לתאר במילים, ובכל זאת הוא מתעד אותה בדיוק ובפרוטרוט כאילו תאר תפילה שגרתית במסגד.

אִבְּן עַרַבִּי, על האור האחורי בתפילה

בפרק 206 של "הגילויים המֶכָּאִיִּים", אבן ערבי מדבר על סוגים שונים של 'אורות' (אַנְוַאר). בהתאם לסוגו של כל אור ואור, מתגלים גילויים שונים. בתיאור המפתיע בפירוט המדוקדק שלו הוא מספר כי בשנת 593 (= 1197), בעיר פֶז (פאס) שבמרוקו, בעת תפילת הצהרים, התגלה לו 'האור האחורי', האור הקורן מאחור. הוא הבין שבאמצעות האור הזה רואה הרואה גם את מה שמלפניו וגם את מה שמאחוריו. וכך הוא כותב:

זה מעמד שהשגתי בשנת 593 בעיר פֶז בשעת תפילת אחר הצהרים, שעה שהייתי מתפלל עם קבוצת אנשים במסגד אל-אַזְהַר הסמוך לעֵין אל-חֵ'יל. הוא נגלה לי כאור שהיה בהיר יותר ממה שנמצא לפני. כאשר ראיתי אותו חדלה אצלי החוקיות של 'מאחור' ולא ראיתי בעצמי לא גב ולא עורף. בחזיון הזה לא הבחנתי עוד בין הצדדים השונים בגופי, אלא הייתי ככדור. לא הייתה לי כל מודעות של צד בעצמי, אלא במה שנוגע למצווה אבל לא במציאות החווייתית.

בחוייה הזאת, שאינה מפריעה לו לקיים את המצווה כהלכתה, אבן ערבי 'רואה'; הוא רואה את עצמו ככדור עגול נטול צדדים: אין ימין, אין שמאל, אין מלפנים ואין מאחור. זוהי ראייה אחרת, לא שגרתית, לא מורגלת, לא ידועה. המתפללים יחד עמו באותה תפילת אחר הצהרים, באותו מסגד ובאותה עיר, מן הסתם אינם רואים מה שהוא רואה. איך רואה הרואה? מהו אבר הראייה שבאמצעותו הוא רואה? מהו אותו אור שבאמצעותו רואים דברים באופנים חדשים, לא ידועים? קשה לכתוב על הסוּפים והסוּפיוּת מבלי להתבונן באברי החישה הפנימיים.

בני דורנו, בני דורות קודמים ואלו שיבואו, שעוסקים בעבודה פנימית, האם יֵדעו שעבודה פנימית מותנית בהיפתחותם ובהתפתחותם של אברי חישה פנימיים – מה שהסוּפים קוראים 'עיני הלב ואוזניו'?

מסגד אל-אזהר בפז שבמרוקו


התוודעות מחודשת

לפני כעשר שנים העליתי לכאן את הפוסט האחרון שלי. בינתיים העולם הסתובב ואתו גם אני. והנה היגעתי לנקודה שבה מתבקש לי להמשיך את מלאכת הכתיבה לבלוג הזה. במידה מרובה התחושה הזאת עלתה והתגבשה בי בזכות מפגשים סוּפיים שקיימתי בזום בחסות ״בוסתן בני אברהם״. במפגשים אלו, שקראנו להם ׳סוּחְבָּה ספרותית ומדיטטיבית׳, שיתפנו מצבים סופיים וליווינו אותם בטקסטים, בקטעי מוסיקה, בתמונות ובקטעי וידאו – חלק קטן מהעושר שהמסורת הסופית מעניקה.

בזכות המפגשים הללו נולד בי מחדש הצורך לשתף גם אתכם, חברים עלומים, משהו מהאוצר הגנוז הזה. מקווה שיעלה בידי לחדש את המפגשים אתכם ועם קוראים וחברים חדשים דרך הבלוג הזה. מקווה שהפלטפורמה הזאת תאפשר לי ולכם את ההיכרות המשותפת.

לשם טעימה ראשונה, הנה מסורת עתיקה שנתפסת אצל הסופים כדברים שהאל אמר לידידיו על עצמו:

            ״הייתי אוצר גנוז, והשתוקקתי להיות נודע; לפיכך בראתי את הבריאה, התוודעתי אליה והיא יודעת אותי.״

המיסטיקן האנדלוסי מוּחְיִי א-דׅין אׅבְּן עַרַבִּי (מת 1240) מפרש אימרה זאת כך:

״האל אומר על עצמו שהוא אוצָר, ואין אוצָר אלא דבר הגנוז בתוך דבר-מה; ׳האמת׳ (= האל) גנוז היה בצלמו של האדם השלם … עם יציאת האדם לאור, יצא האוצָר לאור … מתוך קיומו, הכיר האדם השלם את האל ואז ידע כי האל היה גנוז בו עוד בטרם שנברא – גם אם אז לא ידע זאת.״

וכאן אוסיף אני: גם אם איננו מודעים לכך, גם אנו נושאים במעמקינו את דיוקן האוצר הגנוז הזה ומשתוקקים להתוודעות ההדדית בינינו לבין האל.

אני מזמינה אתכם להתבוננות וקריאה משותפות בדברים הללו. בתגובותיכם ושיתופיכם אתעודד גם אני להמשיך בהעלאת פוסטים.

בתודה, שרה