מהי השפה שלי 4: ידיעה ולשון המראות

העולם חי ומדבר, את זה יודעים מי שיודעים להאזין ולראות. העולם מדבר בשִפעת מופעים גְלוּיים וגם בַּחידות שכמוסות בהם. מיהו יודע? מיהם היודעים? בדרך הסוּפית, שמגיעה אלינו דרך ספרות ענפה ושלשלות חיות של מורים ומורות, קוראים למודל האנושי המיסטי, לאלו שאני בוחרת לקרוא 'חכמי לב', בהרבה שמות וכינויים. אכן, גם אם הסוּפיוּת לא פיתחה מושגים מופשטים כמו 'מיסטיקה', נמצא בה לצד שמות וכינויים רבים שלל אמירות על טיבם ומאפייניהם של חכמי הלב. מתוך מה שלמדתי, אני שולפת כאן את אחד הכינויים הנפוצים: לאלו שנוהגים לקרוא מיסטיקנים, הלשון הסוּפית קוראת 'יודעים', עַארִפוּן; הידע המיסטי שלהם נקרא מַעְרִפָה. למדתי שלא לראות במונח הזה משהו מוחלט, חד-משמעי ושרירותי; יש גם שמות אחרים, אבל טוב בעיני להסיר מאחורי העַארִפוּן את מסך השפה הערבית (או הפרסית, או גם שפות אחרות) שאורגת את עצמה אל תוך הספרות הסוּפית.

כשאַבּוּ יַזִיד בִּסְטַאמִי, מהנודעים שבמיסטיקנים הקדומים, נשאל מיהו 'היודע', הוא ענה באמירה שיש בה מן הגלוי והסתום גם יחד. כשנתקלתי בה בפעם הראשונה חשבתי שלפנַי מין קוֹאַן, שבְּהגות מחשבתית בלבד לא ניתן לי לפענחו. האמירה, שלפעמים מיוחסת לגֻ'נַיְד, גם הוא מורה סוּפי קדום בן המאה התשיעית, נרשמה ע"י השֵיח' אַבּוּ נַסְֿר סַרַּאג', לקטן סוּפִי בן המאה העשירית בספר שכותרתו ספר הניצוצות (כִּתַאבּ אל-לֻמַע):

שאלו את אַבּוּ יַזִיד בִּסְטַאמִי: תאר לנו את 'היודע' (אל-עַארִף).

אמר: צבע המים הוא צבע הכלי; אם תיצוק מים לכלי לָבָן, תְדַמֶּה שהם לבנים; אם תיצוק מים לכלי שחור תְדַמֶּה שהם שחורים, וכך אם הכלי צהוב, אדום וכן הלאה; המצבים מהַפְּכים אותו, אך ריבונו הוא ריבון המצבים.

השֵיח' [אַבּוּ נַסְֿר סַרַּאג'] הסביר: המים מקבלים את צבע הכלי בהתאם לזַכּוּתם, אבל צבע הכלי אינו משַנֶּה באמת את מצבם וזכותם; בעיני המתבונן הם נדמים לבנים או שחורים, אך מהות המים בַכּלי אחת היא. כך גם היודע: בכל המצבים שבהם האל מגלגל אותו, צְפוּן ליבו (סִרֻּהֻ) שרוי עמו במצב אחד.

היודע, חכם הלב, יודע כי המציאות ומה שרואים אינם היינו הך: Don’t judge by appearances… המופעים – הלשון הסוּפית קוראת להם 'מצבים' (אַחְוַאל) – משתנים תדיר, ובכלל זה גם מה שהחושים קולטים; בכל מקרה, לא ניתן לזהות אותם עם אותו דבר-מה אחר שהוא, בחידה של אַבּוּ יַזִיד ובהסבר של סַרַּאג', המים בעצמיותם הזכה, ללא צבעים, ללא תארים ותכונות. האם ניתן לראות את המים הזכים? הניתן לראות את צבעם האמיתי של המים?

            את 'היודע' יכול להכיר רק מי שרואה מעבר למופעים; מי שהוא בעצמו, או היא בעצמה, יודע/ת. גם בין המשוררים יש מי ששייכים לקטגוריה הזאת של 'יודעים'. מהלכים בינינו משוררים ומשוררות שהם חכמי לב, בין אם קוראים להם כך ובין אם לא; בין אם הם רואים כך את עצמם ובין אם לא – האפיונים והזהויות המקובלים הם עניין אחד, חידות העולם והאופן שבו חכמי וחכמות הלב צופים בהן וממללים אותן הם דבר נוסף. ברגישות לשונם, מילות השיר של חכמי לב אלו מַפנים את הקשב שלנו לחידות שמופעי העולם ומראותיו צופנים.

הנה בְּיַאלִיק: בפואמה "הבריכה" הוא קורא ללשון הכפולה של גילויים וחידות "לשון המראות":  

שְֹפַת אֵלִים חֲרִישִית יֵש, לְשוֹן חֲשָאִים,
לֹא קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גוֹנֵי גְוָנִים…
בְּלָשוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ…
וְיוֹצֵר אָמָּן יִגְלוֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ
וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;
הֲלֹא הִיא לְשוֹן הַמַּרְאוֹת….
בְּלָשוֹן זוֹ, לְשוֹן הַלְּשוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה
לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית…
בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָהּ, וְעִם הַכֹּל מִשְתַּנָּה…

שפת אלים חרישית, ביאליק קורא לה לִלְשון המראות, השפה שבה האל מתוודע לבחירי רוחו. המראות אינם רק מה שרואים בעינים או שומעים באוזנים, אלא גם מה שמתגלה מתוך המראות הללו לעינֵי הלב ואוזניו כשמסכי התודעה מופשלים. את בתי השיר של 'הבריכה' (וגם שירים אחרים של ביאליק כמו 'זוהר') אני קוראת בקול, גם אם בלחישה, כי ההאזנה לצלילים ולמנגינה העלומה שבהם מנכיחים לי (כמו שאומרים היום) את 'שפת האלים' עד שאני מרגישה אותה בחדרי לבי ואני מבינה למה חכמי הלב, הידועים בשתיקותיהם, כותבים את שהם כותבים ואגב כך גם למה אני כותבת את שאני כותבת.

בתי השיר הבאים לקוחים מתוך שיר של רִבְקָה מִרְיָם המתאר בשנינות ובחן את משחק האהבה בין הנגלה לנסתר:

תּוֹךְ שֶׁהָיוּ מְצַחֲקִים הִתְיַשְּׁבוּ הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר
לְסֵרוּגִין עַל הַכִּסֵּא
וְגַם הִתְגּוֹלְלוּ, זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, בַּמִּטָּה
לְפִיכָךְ כָּל מַעֲשֶׂה הוֹפִיעַ, לְעִתִּים, כַּחֲדִילָה מִמַּעֲשֶׂה
וְכָל אֲחִיזָה לְפִיכָךְ גַּם הוֹפִיעָה, לִפְרָקִים, כִּשְׁמִיטָה.
וְאַף הַכִּסֵּא עַצְמוֹ, שֶׁעָלָיו יָשְׁבוּ הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר
וְהַמִּטָּה שֶׁעָלֶיהָ שָׁכְבוּ הָיְתָה
וּלְסֵרוּגִין גַּם לֹא הָיְתָה.

איך ומנין עולים המראות ועולות המילים אל לב המשוררת, ומליבה אל עֵטָה, ומעטה אל הדף או המקלדת שעליהם היא רושמת אותן? ומה קורה להן למילים כשהן מגיעות אל עינַי או אוזנַי? איך קורה (או לא קורה) השִֹיחַ הזה שעכשיו אני משיחה איתן, ממשיכה את משחק הסרוגין?

ניתן להביא עוד ועוד דוגמאות. בתודעתם של קוראי וקוראות הרשימה הזאת עולות בלי ספק דוגמאות נוספות. באשר לי, אביא כאן לסיום בתי שיר של פרננדו פֶּסוֹאָה, או נכון יותר של אלברטו קאֵירוּ, אחד ההטרונימים שלו. בשיר "מבטי בהיר כמו חמניה" ("מהחלון הגבוה ביותר" תרגום מפורטוגלית פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי, הוצאת כרמל 2005), אני קוראת:

אֵין לִי פִילוֹסוֹפְיָה, יֵש לִי חוּשִים…
אִם עַל הַטֶּבַע אֲדַבֵּר זֶה לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ מַהוּ,
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה אֲנִי אוֹהֲבוֹ
כִּי הָאוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְעוֹלָם מָה הוּא שֶׁהוּא אוֹהֵב
אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָמָּה הוּא אוֹהֵב, וּמַה זֶּה לֶאֱהֹב…

לֶאֱהֹב זוֹ תְּמִימוּת נִצְחִית
וְהַתְּמִימוּת הַיְּחִידָה הִיא לֹא לַהֲגוֹת…

על פי שירים אחר שלו, פסואה אינו חסיד של פרשנות מפנימה שבה עוסקים, לכאורה, מיסטיקנים. אבל אין כאן פולמוס כלל, כי בכל מקרה בתי השיר שלו מוליכים אותי אל האוהבים, תואר נוסף שהסוּפים מכנים בו את 'היודעים':

התמימות היא לראות את המים הזכים, לטעום את טעמם כי טוב: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה" (תהילים לד, ט). בלשון הסוּפית, 'היודעים' נקראים גם 'אוהבים' (מֻחִבּוּן). מי שנפתחו עיני ליבו מתעורר; מי שמתעורר, רואה ושומע; מי שרואה ושומע, אוהב.


מהי השפה שלי 3: חוכמת הלב

כשאני כותבת סוּפִיוּת, באיזו שפה אני כותבת? יש כאן שאלה? יש ויש: כפי שמראה הסיומת -וּת, המילה סוּפִיוּת היא בעברית, אבל מרבית דוברי העברית שמשיחים אתי על עניינים 'רוחניים' מתעקשים לומר סוּפִיזְם. הצורה הזאת, עם הסיומת -יזם, שאת אוזניי היא צורמת, עוברת לעברית משפות לעז ונדבקת ללשון המשיחים בה כמו וירוס. כמעט ונואשתי מלבקש מחברי המשיחים אתי לשנות ממנהגם ולומר סוּפִיוּת. אני מהרהרת על זה ואומרת לעצמי: האם על כבודה של העברית את שומרת או על ההעדפות שלך? סוּפִיוּת או סוּפִיזְם – מה מני יהלוך? ואז אני ממשיכה ושואלת: סופיות, סופיזם – מהו המונח בערבית? ניתן היה לחשוב שבערבית אומרים תַסַוֻּף, אלא שהמונח תַסַוֻּף אינו בלעדי למיסטיקה המוסלמית. כך, למשל, בערבית מודרנית, למיסטיקה יהודית קוראים אל-תַסַוֻּף אל-יַהוּדִי; למיסטיקה הודית אל-תַסַוֻּף אל-הִנְדִי וכן הלאה. תַסַוֻּף התקבע אפוא כשם גנרי למיסטיקה דרך כלל. אם כך, איך אומרים סוּפִיוּת בערבית? אל-תַסַוֻּף אל-סוּפִי? אל-תַסַוֻּף אל-אִסְלַאמִי? זה מבלבל. הבלבול גובר עוד יותר כשמסכימים שסופיות, סופיזם, תסוף, יהיו המונחים אשר יהיו, מתיחסים למיסטיקה, לענף המיסטי שצמח (בעיקר) בחיק האסלאם – ואם כן, בערבית או בעברית איך אומרים מיסטיקה?

העברית, כידוע, אימצה את המושגים הלועזיים MYSTICISM, MYSTIC, אבל רבים מסתייגים מהשימוש הזה, אם, דרך כלל, בשל רתיעה משימוש במילים לועזיות לעניינים יהודיים ואם, דרך פרט, בשל השימוש הרווח במונחים הללו במקורות נוצריים-פרוטסטנטיים. בכל מקרה, מיסטיקה ומיסטיקנים הן מילים זרות ומוזרות שהתאזרחו בעברית בעל כורחם של דקדקנים לשוניים. לחילופין מציעים הקפדנים מונחים כגון "תורת הסוד" או "חוכמת הנסתר (ח"ן)". בערבית כמו בעברית אין מונח אחד המקביל ל'מיסטיקה'. משתמשים במילים שונות ובראשן תַסַוֻּף, אבל, כפי שראינו, המונח הזה אינו בלעדי למיסטיקה המוסלמית; מאידך, כמעט ואין משתמשים במונחים הלועזיים הידועים. אז איך מתרגמים מיסטי ומיסטיקה לערבית? עברתי על רשימות באתרים מילונאיים ומצאתי בהם היצע נכבד של ביטויים המבליטים תארים ותכונות שמתקשרים לסוּפיות, למשל סגפנות, טוהר, צניעות, פנימיות, סודיות, אבל לא מצאתי שהערבית המציאה מונח יחודי לציון התחום המיוחד הזה מבין תחומי הדת והאזוטריקה. בשלב מאוחר יחסית, בעיקר בספרות פרסית, החלו להשתמש במונח עִרְפַאן כדי לציין יידע גנוסטי, אזוטרי, מיסטי, אך קשה לומר שהמונח הזה התאזרח באופן שדובר ערבית ישתמש בו כמו שדובר אנגלית או עברית ישתמש במונחים הנגזרים מ'מיסטיקה'.

אבל לא על אלו אני רוצה לספר. אם אמשיך בכיוון הסימנטי-השוואתי הזה אסטה ממה שעליו אני מבקשת לספר באמת: מהי השפה שלי? ובשאלה הזאת איני רומזת לערבית או עברית או כל שפה שבה כתובים טקסטים ('מיסטיים'?) שמושכים את תשומת ליבי (תוך כדי כתיבה מסתבר לי שהמונח 'מיסטיקה' הוא פיל לבן שלמרות כל נסיונותי קשה לי להימנע ממנו). אני מתכוונת לשפה אחרת, שפה שמתרוננת בתוכי, שממגנטת אותי – כמו מוסיקה, כמו שירה, כמו דיוקן אהוב – שפה שמרעידה את קונכיות ליבי ומעוררת בי הימשכות בְּמִיָּדִיּוּת שאינה מבקשת להבין לְמָה לָמָּה וְאֵיך; באמת "משכני אחריך נרוצה". כן, מִיָּדִיּוּת שאינה בת זמן, שאינה חולפת, אלא נטמעת, נמזגת, בעורקי הדם, בשרירים, במפרקים; היא קמה אתי בבוקר ועוצמת את עינַי בלילה; היא קוראת אלי בשמי ואני, כמו זוליח'ה שכינתה את יוסף בשמות כל הדברים, אני קוראת אליה בשמות חיבה ויקר שעולים בי ומתחדשים. מנין הם עולים? ואולי דוקא יורדים? איך מדברים בשפה הזאת? איך קוראים לשפה הזאת?

והנה זיכרון: לפני שנים אחדות התבקשתי להעביר במכון ון ליר שיחה על פרשת השבוע במסגרת "פותחים שבוע – האדם ומשמעות החיים". מסיבות שונות בחרתי בפרשת "ויקהל", שעיקר עניינה הוראות לבניית המשכן במדבר. בפרקי הפרשה בספר שמות אני קוראת פסוקים שהדהודם חזק ובלתי נשכח: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. (שמות ל"ו ב'). או בפרק ל"א א: "… וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"; וגם זה: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (פרק ל"ה, כ"ה-כ"ו); וכן בפסוקים אחרים בפרשה. מה זה 'חכם לב', אני שואלת, ומיד ניצבים מולי תילי תילים של תשובות שכתבו תלמידי חכמים ופרשנים בני דורות רבים. אבל כשאני מנסה להבין מתוכי מהי "חוכמת הלב" ומיהו "חכם הלב" – כי איך אני מבינה דבר-מה אם לא מתוכי? – אני רואה בדמיוני לא מילים פרשניות אלא אנשים ונשים הפוסעים לאיטם בשוליו של מחנה הנוודים במדבר, כאילו להלמותו של תוף אחר. מילים של הנרי דיוויד תורו צפות בזכרוני: "אם אדם אינו צועד בקצב של חבריו, אולי זה משום שהוא מקשיב להלמות תוף אחר, רחוק או אחר ככל שיהיה." הלמות תוף אחר, שבאה ממקום אחר, רחוק-קרוב, מוכר-מוזר, והיא מושכת אנשים ונשים שקוראים להם חכמי לב ללכת בעקבותיה, להקשיב לה רוב קשב ולהניח לה להנחותם בדרך. ומיד מהדהד בי עוד פסוק, כאילו מעולם אחר ובשפה אחרת: "אכן בראנו את האדם… יען כי קרובים אנו אליו יותר מִוְּרִיד הצוואר" (קוראן, 50: 16). ואני יודעת: מהלכים בינינו מי שצועדים בשולי המחנה, מי שפוסעים לפעימותיה של מנגינה אחרת, לניגון של שפה אחרת. נשים ואנשים חכמי לב שמבינים את שהם שומעים בקשב עמוק; מבינים את שפת חוכמת הלב שלא למדו מאב או מאם, שניתנה לליבם ממקום אחר. אנחת רווחה מפציעה מתוכי: זוהי השפה שמפעמת בי, את שפת חוכמת הלב אני מבקשת; מבקשת אני לדבר ולחיות בשפת הלב, שפת הלב שלימדוני דרווישים ידועי שֵם ועלומי שֵם שמימים ימימה צועדים בשולי המחנה.

Bab'Aziz – FİLMARTI
מתוך הסרט באבא עזיז (תוניסיה, 2005)

מהי השפה שלי – 2: או למה ערבית? (המשך)

בתחילת השנה התשיעית בבית הספר התיכון – למדתי בריאלי בחיפה – התבקשנו לבחור במגמה. לא ידעתי במה אבחר: ריאלית וביולוגית ירדו מהפרק; חברתית? ספרותית? לא הריחו לי נכון. באחת ההפסקות צותתתי לשתי נערות. אחת מהן אמרה שתבחר במגמה המזרחית – אור! אפשרות שלא חשבתי עליה. ואומנם, משנשרו אפשרויות אחרות, נשארה זו, המגמה המזרחית: אלמד ערבית ותולדות האסלאם, למה לא? יותר על דרך השלילה משעל דרך החיוב. אבל בדיעבד הסתבר שנולדו דברים טובים. היינו מעטים, רק שבעה, הנערה שצותתי לה בחרה לבסוף במגמה אחרת. והעיקר, בחיי השבעה שהיינו הופיע קיסטר (לימים פרופ׳ מ״י קיסטר), מורה מעצב, מורה שהדיף כריזמה ויָדַע להעביר, להקשיב ולראות. ההוראה שלו לא הייתה סתמית, היא הייתה מאתגרת, מרתקת, מטלטלת, נוגעת, כמו פיסות הגיר שהיה מטיל בנו בחדווה מפעם לפעם כשדרש תשומת לב אמתית, כשציפה מאיתנו ללהט, להשקעה שלא על מנת לקבל פרס. השקעה – לא בערכים אלא בלימוד חי, אחר, מלא ידע ודמיון.

הערבית שלמדנו איתו הייתה לא רק שפה אלא עולם חי ותוסס, אבל סוּפים לא היו שם. הם לא היו הבחירה הטבעית של המורה האהוב שהציג את עצמו בהזדמנויות שונות כ'פוזיטיביסט'. אז איך נכנסים הסוּפים לסיפור שלי? זה אירע באוניברסיטה. נרשמתי ללימודי ערבית ובלשנות שמית. והנה, בשנת הלימודים השנייה, סטודנט גמלוני, אחד מחברי ללימודים, הניח בידי ספרון שכתב מישהו בשם אוּסְפֶּנְסְקִי: "הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם". בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת תרגם אותו לעברית שמואל הוגו ברגמן, הוגה ואיש רוח ירושלמי ידוע. הספרון הזה בעט אותי בבת אחת אל תוך העולם המופלא של גיאורג איוונוביץ גורדייף, המורה של אוספנסקי. באחד מפרקי הספר, אוספנסקי, בעקבות גורדייף, מדבר על כך שהאדם ישן. התיאור שלו תפס אותי כשהייתי שרויה באיזה מצב לא מוכר של אי יכולת להתאפס ולהרגיש ערה, באמת הייתי שרויה במצב של שינה בהליכה. זה לא היה מצב נשגב, אלא מין התקפלות פנימה של התודעה, מעין ריחוף, איטום, מן הסתם יש לזה שם בתורת הנפש. לא חשבתי על אפשרות של טיפול, אולי הייתי שקועה עמוק מדי בשינה המוזרה הזו, שבה, לכאורה, התנהלתי פחות או יותר בצורה תקינה, אבל הרגשתי שאני בקושי חיה. כשהתחלתי לקרוא בספר של אוספנסקי קרה דבר מוזר: התעוררתי. זה היה אירוע שלא ניתן למחות מהזיכרון, אירוע שבו התחלתי 'לזכור' את עצמי בלי לדעת באיזה שם קוראים לכך ושעל זה מדברת חוכמת הלב, החוכמה של המיסטיקנים. לימים למדתי שבשפה הסוּפית קוראים לנקודת מפנה חשובה זו "תשובה" (תַוְבַּה), היפוך הלב. התעוררתי. הדרך התחילה לקבל חיים, ממשות, וכיוון.

זמן מה לאחר מכן נפל לידי ספר נוסף: "הסוּפים" של אִדריס שַאה, ספר שהעלה מהאוב דיוקן של עולם רחוק-קרוב, מוכר-לא-מוכר, קיים-לא-קיים. והרי תמהיל משַכֵּר: ערבית עם כריזמה, דמיון ומעוף; אוספנסקי והצצה לעולמו המהפנט של גורדייף; ואִדריס שַאה, מספר סיפורים סוּפִיִים שמצפינים מסרים בלי תלות בזמן ומקום. התמהיל הזה הוליד בי תשוקה, לפעמים משכרת, חד-כיוונית, לא רק ללמוד סוּפיוּת, אלא לעבוד סוּפיוּת, לחיות סוּפיוּת.

idries shah the sufis robert graves - AbeBooks

כשמצאתי את עצמי דוקטורנטית בחוג לערבית באוניברסיטת תל אביב התחלתי ללמוד ואגב כך גם ללַמֵד, בשקידה וברצינות, סוּפיוּת, יותר נכון טקסטים סוּפיים, בלי דרך חזרה.

מהי סוּפִיוּת?

הסוּפִיוּת, כמוה כיצירת אומנות; היא דוחה ארגון, סיווג וקִטלוג. היא דוחה תיאוריות ודוֹגמוֹת. את הדוגמות ועיקרי האמונה שלה, כמו גם את המצוות, הסוּפיוּת מאמצת מהאסלאם שבחיקו נבטה וצמחה, אבל כשלעצמה, היא מכוונת אל הוויה שלמה, אחדותית, בלי פירוקים, ניתוחים וסכימות. יש השואלים, למשל, אם הסוּפים מאמינים בגלגול נשמות; לאו דווקא, שהרי הסוּפים רואים את עצמם כבני הרגע: "הסוּפי הוא בן הרגע" הם קוראים כמעט בכל האסופות הקדומות (אל-סוּפִי אִבְּן וַקְתִהִ). לאמור, הם אינם עסוקים במה שנוגע לעתיד או לעבר אלא מכוונים את תודעתם לנקודת הווייה אחדותית מעבר לזמן ומקום. דרך התבוננות ממוקדת, עכשווית, במרכז הפנימי החבוי בתוככי העולם והאדם, הם מנסים להפיק מתוכם מודעות צלולה. הם רואים שהעולם והאדם משתנים כל העת, ולפיכך כל נסיון לתאר אותם בדרך של המשגות ורעיונות יעוות אותם – אותנו – לבבואות קפואות, חסרות חִיּוּת. התבוננות ממוקדת בעצמם ובעולם, לא דרך השכל אלא דרך הלב, מקרבת אותם, ולוּ על דרך הרמז, אל הסוד החי המחבר עליונים ותחתונים.

בעקבות הסוּפים ניתן לומר כך: יש גוף, נפש ושכל, אבל בראש ובראשונה יש לֵב. זהו לא רק מושג אנטומי או פואטי. זהו מקור החיים והחוכמה. חוכמת הסוּפים היא חוכמת הלב. זהו שם יאה יותר ממיסטיקה. ללא עבודת הלב, התעסקות בכלי החישה, ההרגשה והחשיבה, ואפילו לימוד של מקורות ומסורות, משאירות אותנו ישֵנים. חכמי הלב הם אלו שיודעים להתבונן מעבר לצורות ולמבנים המוכרים אל המציאות החבויה בהן ולהעיר גם בנו את התשוקה אליה. את המציאות הזאת – בלשון הסוּפית מדברים על 'משמעויות' (מַעַאנִי) – לא ניתן להשיג באמצעות החושים, השכל, לימוד או חיקוי. יודעים אותן בטעימה (בסוּפית דַ׳וְק), בהתנסויות חיות המגרות את חושי הלב – בלשון הסוּפית קוראים להם 'עיני הלב ואוזניו' – פותחות אותם ומרחיבות אותם. באמצעות פרקי זמן דוממים, מה שהסוּפִים קוראים "זכירה" (דִ'כְּר), ובאמצעות היחשפות לשֶפַע הזורם מהמורים, מהחיים עצמם ומהאל, הולכים חושי הלב ומתפתחים ואיתם, כמו אילן עתיר עלים, ענפים ופֵרות, צומחת עבודת הלב.


מהי השפה שלי – 1

לפני שנים, באוקספורד, אירע שהקשבתי למוסיקה ווקלית נפלאה של הנריק גורצקי מושרת בפולנית:    (Henryk Górecki, A Ta Nasza Narew, Oh, Our River Narew). אני ילידת הארץ, הורַי, לפני מלחמת העולם השניה, כחלוצים, הגיעו מפולין בנפרד משתי ערים שונות. באוזנַי, כמו באוזנֵי מרבית בני דורי שגדלו בארץ, פולנית הייתה שפה מאוסה, לא בגלל זיכרונות עבר טראומטיים, אלא בגלל הצליל המשונה שלה שנשמע לנו זר ומכוער. פש פש פש היינו לועגים וממאנים להאזין לה, שלא לומר נמנעים מלקלוט ולשנן ולוּ מילים בודדות. (זה לא לגמרי נכון; בשנות החמישים הגיעו אלינו בני דוד מקרקוב. הם עברו את השואה ושרדו. השפה שדיברו בה ביניהם וגם עם הורי הייתה פולנית. מהם, כנראה, ספגתי משהו, יותר ניגון ממילים ממש).

והנה באוקספורד, בבגרותי, במפתיע, אירע לי אירוע כפול: ראשית, המוסיקה והשירה בפולנית פרטו על מיתרי לבי והולידו בי חום והתרגשות; שום הסתייגות מהפולנית המזומרת לא נעורה בי – שפת שירה נפלאה, מרוממת הציפה אותי. שנית, בבת אחת קלטתי שלא רק אני אלא גם הורַי מיאנו לדבר פולנית; כמו שגולי בבל תלו את כינורותיהם על הערבות (״עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ״), גם הם ומרבית חבריהם תלו מאחורי גבם את השפה שעליה גדלו במשך עשרים וכמה שנים לפחות. אימא הייתה מתפארת שהיא זוכרת לדקלם בתי שיר ארוכים של פאן תדיאוש מאת המשורר הפולני הנודע אדם מיצקביץ, אבל לדבר פולנית כשפת דיבור יומיומית, אגבית – הס מלהזכיר.

אני כותבת זאת כי הקשבתי לשיחה על ערבית וספרות ערבית שנערכה לא מזמן במוזאון תל אביב. אלמוג בהר, אחד המשתתפים בשיחה, ביכה את אובדן השפה הערבית אצל בני הדור השני והשלישי של יהודי עיראק. הוא, כך סיפר, הינו בן למשפחה שמצד אמו מקורה בבגדאד. סבתא שלו, לואיז עליזה, סיפר, בסוף ימיה, במצב דמנטי, התחילה לדבר רק ערבית יהודית בגדאדית ואת העברית שקנתה לה עם הגעת המשפחה לארץ כאילו שכחה לגמרי. ואז אלמוג הבין בהבזק שהשפה הערבית בדיאלקט היהודי-בבלי שלה, שאבדה לכאורה בסביבתו, בעצם נצורה בתוכו, אילמת ומפוחדת. ״הערבית שלי אילמת, מסתתרת מאחורי תריסי העברית״, כתב באחד משיריו. אחרי שגילה שבדמו זורמת הערבית של בני הדורות הקודמים, הלך ללמוד ערבית באוניברסיטה, בעיקר ערבית ספרותית, והתחיל לחבר שירים בעברית ובערבית גם יחד, בסגנון ימי-ביניימי שקוראים מַטְרוּז (מילולית מעשה רקמה), שנשמר בפיוטים דו-לשוניים במפגש בין ערבית לעברית.

הקשבתי לאלמוג רוב קשב. הדברים נגעו גם בי. עלה בי בבהירות זכר האירוע שאירע לי לפני שנים באוקספורד, כשהקשבתי לשירי נהר בפולנית של גורֶצקי. באוקספורד הבנתי פתאום – גם לי זה קרה בהבזק – שבאיזשהו מקום בנבכַי יש מקום גם לפולנית. עוד הבנתי באחת, כגילוי, שלוותר על שפה, כל שפה, למען אידיאולוגיה של זהות, הוא מעשה אלים, אלים ונואש. עלו בי מחשבות לא-נוחות-לעיכול על שבמעשה החלוצי של הורַי ושל רבים מבני דורם היה ויתור עמוק יותר ממה שניתן לו ביטוי; לא רק ויתור, אלא נתק, קרע, שהכאב עליהם, מבלי דעת, עבר גם אלי. היה ראוי להתאבל על הנתק והקרע, אבל בפעלתנות הנמרצת של בוני המדינה מדור הורַי לאבל לא היה מקום.

ובמעין איפכא מסתברא לתובנות של אלמוג אבל גם במשותף איתו, מעודי לא חיפשתי לי קשרים לשפה ולשירה הפולנית אלא פניתי דווקא ללימודי ערבית. מעניין למה. כמו אלמוג גם אני, ובמשך שנים רבות, למדתי ערבית בשקיקה ובשקידה. כל מה שאני מנסה לכתוב בהגיגים אלו ואחרים מקורו ותמציתו בטקסטים סוּפיים בערבית שלהם הקדשתי את מרבית שנותיי. כן, מעניין למה. באשר לפולנית, גם אחרי הפגישה ההיא באוקספורד לא נולדה בי ‏תשוקה ללמוד אותה, אבל נולדה בי הבנה משחררת, אותי ואת זכרון הורי; נעורה בי אהבה, התרפקות על אותם צלילים שאוזני סלדה מהם בילדותי. לפתע, בזכות אותם שירי נהר עצובים של הנריק גורצקי, בצלילים האלו שהושרו בפולנית במתיקות קורעת לב, גיליתי ליריוּת, חינניוּת, אלגנטיוּת, סקסיוּת, ערגה.

אז מה אני אומרת? לא רק ערבית בניב זה או אחר (בגדאדי, תוניסאי, אלג'ירי, מרוקאי), לא רק לדינו או יידיש – גם תורכית, כורדית, פרסית, אוזבקית, אמהרית, זורמות בעורקינו, אנחנו, צאצאי תרבויות שבטיות של נוודים מכל קצווי תבל. על כולן ראוי להתאבל ובכללן גם על הפולנית, שנדחקה לפינות העלומות של הזיכרון.


מסיפור סוּפִי לסדרה של נטפליקס

העולם הסוּפי רווי מעשיות. דברים שקרו לי, שקרו לכל אחד ואחת מאיתנו, אירועים שקורים מאז ומעולם לעוברי-האורַח הסוּפים, אלו שנקראים גם דרווישים. מעשיות שחוזרים ומספרים המורים והלקטנים מימים קדמונים ועד היום וגם מה שמספרים הדרווישים עצמם, מה שנאסף באסופות על שבחי המורים ועל תלמידיהם בערבית, בפרסית, בטורקית וגם בעברית, מעשיות שהן מזון לנשמה, איגרות מעופפות מעבר לזמן. והנה מעשה בתוך מעשה:

במפגש עם קבוצת למידה על סוּפִים וסוּפיוּת שוחחנו על "העדפת הזולת" – אִיתַ'אר. קראנו יחד סיפור שמספר סוּפִי בשם מוחמד אִבְּן אל-פַרַגִ'י, איש רמלה בן המאה ה-9 (למידע נוסף ראו הסוּפים: אנתולוגיה, 145, 537).

יצאתי משַאם [סוריה] בדרך המדבר. במשך ימים אחדים מצאתי את עצמי תועה בישימון, כמעט שמַתִּי. עודני במצב הזה והנה שני נזירים פוסעים כמי שזה עתה יצאו ממקום סמוך והם הולכים למנזרם הקרוב. פניתי אליהם ואמרתי: לאן פניכם? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: מנין אתם באים? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: יודעים אתם היכן אתם? אמרו: במלכותו אנחנו, בממלכתו ולפניו.

פניתי אל נפשי בגערה: נזירים מקיימים את מידת הביטחון יותר מִמֵּךְ! ולהם אמרתי: הֲתרשו שאחבור אליכם? אמרו: עשה כרצונך.

הלכתי אחריהם. כשירד הלילה עמדו הם לתפילתם ואני עמדתי לתפילת הערב והיטהרתי בחול.[1]

ראו אותי שאני מיטהר בחול וצחקו. כשסיימו את תפילתם, חפר אחד מהם באצבעותיו בקרקע והנה הופיעו מים ואוכל. עמדתי נדהם. אמרו לי: מה לך? התקרב, אכול ושתה.

אכלנו ושתינו ואני התכוננתי לתפילת הלילה. המים יבשו ולא נראו עוד אלא בשעת התפילה. התפללתי ביחידות עד עלות השחר ואז התפללתי את תפילת השחר והמשכנו בדרך עד רדת הלילה. כשירד הלילה התקדם האחד, התפלל עם חברו, קרא קריאות, חפר בקרקע ושוב נבעו מים והופיע אוכל מזומן לאכילה.

בלילה השלישי אמרו לי: מוסלמי, הלילה תורך לבקש מהאל. עמדתי בוש ונכלם באיברים מכונסים ובשקט אמרתי: אלוהיי, יודע אני כי חטאיי אינם מתירים שיהיו לי אצלך משוא פנים וכבוד, אבל מבקש אני ממך שלא תבַזֶּה אותי בעיניהם לבל יתקלסו בי ובמוחמד נביאנו עליו השלום ובאומתו של מוחמד. עודני מתפלל והנה מעיין זורם ואוכל בשפע.

וכך אכלנו ושתינו והדברים נמשכו עד שהגיע תורי בשנית ושוב עשיתי מה שעשיתי בראשונה, והנה מאכל כדי שניים ומים כדי שניים. קטונתי בעיניי והעמדתי פני אוכל ושותה, אך לא אכלתי ולא שתיתי. והשניים שותקים. כשהגיע תורי בשלישית שוב קרה הדבר. אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמרתי: אינני יודע. ובחשכת הלילה נשאתי את עיניי והנה קול דובר אלי: רצינו שתקיים את מידת העדפת הזולת אשר בה ייחדנו את הנביא מוחמד מבין הנביאים והשליחים עליהם השלום; זה סימָנו וזה החסד אשר בו התברכו הוא ובני אומתו אחריו עד יום התחייה.

אמר: וכאשר הגיע תורי ברביעית והדבר נשנה באותו אופן אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמור לנו למה חסר מזונך? אמרתי: אינכם יודעים מה הדבר? אמרו: לא. אמרתי: האל רצה שאקיים את מידת העדפת הזולת, לפיכך העדפתי אתכם על עצמי.

ביקשנו מהאל יתעלה שיוציא אותנו מהמדבר ויביאנו אל מקום היישוב הקרוב ביותר. עוד אנו מהלכים, נגלו לפנינו משכנות ירושלים.

ועכשיו למעשה שבתוך המעשה:

בעקבות השיחה והסיפור שקראנו במפגש, הגיע אלי מייל מאחד המשתתפים. הוא שאל אם צָפיתי בסידרה "יוּנוּס אֶמְרֶה" ואם כן, האם שמתי לב לסיפור ניסי דומה למה שקרה לסוּפי הנודד איש רמלה. כשצפיתי, הבנתי שהוא התכוון לנס שקרה לגיבור הסידרה, הדרוויש-המשורר יונוס אֶמְרֶה שחי באנטוליה (מת 1320), כשהיה במצב של חֶסֶר ואין אונים אחרי ימים רבים של נדודים: לפתע, ליד מערה חשוכה, הופיעו לצידו שני דרווישים אלמונים, גם הם בלי מזון ומשקה, אבל ראו זה פלא, בזכות תפילותיהם התממשו לשלושתם מאכל ומשקה. זה ומה שקרה אחר-כך מעוררים את יונוס וחל אצלו, ולא בפעם הראשונה, 'היפוך הלב'.

After 'Dirilis: Ertugrul', Imran Khan wants you to watch another Turkish  drama | The Express Tribune
מתוך הסדרה יונוס אמרה: דרך האהבה

חיפשתי וגם מצאתי באתר נטפליקס את הסידרה הטורקית הזאת. ואז, בצפייה ממושכת שדורשת אורך רוח והתמסרות, קרה גם לי דבר-מה שאיני יכולה לתאר אלא 'היפוך לב': נִבְעָה בי פרץ אהבה, התאהבות שאליה התפללתי זה זמן רב בשעותי הדמומות. למרות השפה הזרה לי וההקשרים ההיסטוריים והחברתיים המוכרים לי רק מהספרות המקצועית, למרות כל אלו, יוּנוּס אֶמְרֶה, סיפוריו, חייו ושירתו הציתו בי שוב אהבה חריפה שהיכרתי אי-אז – אהבה למה? לישיבה במחיצת המורה, לנדודים, לדבקות, ליושרה, לנחישות שבלעדיהן קשה ללב להיפתח בדרך הארוכה שמנסה שוב ושוב לעקוף את העצמי, הנַפְס, העצמי שאינו יכול לִצְפּוֹת מעבר לעצמו. 

על מה אני כותבת? על העדפת הזולת? על יוּנוּס אֶמְרֶה? על תפילה מתוך האַיִן? על ניסים במדבר? על אהבה?


[1] כשאין מים במסע מותר להיטהר בחול; פעולה זו נקראת תַיַמֻּם.