מהי השפה שלי – 2: או למה ערבית? (המשך)

בתחילת השנה התשיעית בבית הספר התיכון – למדתי בריאלי בחיפה – התבקשנו לבחור במגמה. לא ידעתי במה אבחר: ריאלית וביולוגית ירדו מהפרק; חברתית? ספרותית? לא הריחו לי נכון. באחת ההפסקות צותתתי לשתי נערות. אחת מהן אמרה שתבחר במגמה המזרחית – אור! אפשרות שלא חשבתי עליה. ואומנם, משנשרו אפשרויות אחרות, נשארה זו, המגמה המזרחית: אלמד ערבית ותולדות האסלאם, למה לא? יותר על דרך השלילה משעל דרך החיוב. אבל בדיעבד הסתבר שנולדו דברים טובים. היינו מעטים, רק שבעה, הנערה שצותתי לה בחרה לבסוף במגמה אחרת. והעיקר, בחיי השבעה שהיינו הופיע קיסטר (לימים פרופ׳ מ״י קיסטר), מורה מעצב, מורה שהדיף כריזמה ויָדַע להעביר, להקשיב ולראות. ההוראה שלו לא הייתה סתמית, היא הייתה מאתגרת, מרתקת, מטלטלת, נוגעת, כמו פיסות הגיר שהיה מטיל בנו בחדווה מפעם לפעם כשדרש תשומת לב אמתית, כשציפה מאיתנו ללהט, להשקעה שלא על מנת לקבל פרס. השקעה – לא בערכים אלא בלימוד חי, אחר, מלא ידע ודמיון.

הערבית שלמדנו איתו הייתה לא רק שפה אלא עולם חי ותוסס, אבל סוּפים לא היו שם. הם לא היו הבחירה הטבעית של המורה האהוב שהציג את עצמו בהזדמנויות שונות כ'פוזיטיביסט'. אז איך נכנסים הסוּפים לסיפור שלי? זה אירע באוניברסיטה. נרשמתי ללימודי ערבית ובלשנות שמית. והנה, בשנת הלימודים השנייה, סטודנט גמלוני, אחד מחברי ללימודים, הניח בידי ספרון שכתב מישהו בשם אוּסְפֶּנְסְקִי: "הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם". בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת תרגם אותו לעברית שמואל הוגו ברגמן, הוגה ואיש רוח ירושלמי ידוע. הספרון הזה בעט אותי בבת אחת אל תוך העולם המופלא של גיאורג איוונוביץ גורדייף, המורה של אוספנסקי. באחד מפרקי הספר, אוספנסקי, בעקבות גורדייף, מדבר על כך שהאדם ישן. התיאור שלו תפס אותי כשהייתי שרויה באיזה מצב לא מוכר של אי יכולת להתאפס ולהרגיש ערה, באמת הייתי שרויה במצב של שינה בהליכה. זה לא היה מצב נשגב, אלא מין התקפלות פנימה של התודעה, מעין ריחוף, איטום, מן הסתם יש לזה שם בתורת הנפש. לא חשבתי על אפשרות של טיפול, אולי הייתי שקועה עמוק מדי בשינה המוזרה הזו, שבה, לכאורה, התנהלתי פחות או יותר בצורה תקינה, אבל הרגשתי שאני בקושי חיה. כשהתחלתי לקרוא בספר של אוספנסקי קרה דבר מוזר: התעוררתי. זה היה אירוע שלא ניתן למחות מהזיכרון, אירוע שבו התחלתי 'לזכור' את עצמי בלי לדעת באיזה שם קוראים לכך ושעל זה מדברת חוכמת הלב, החוכמה של המיסטיקנים. לימים למדתי שבשפה הסוּפית קוראים לנקודת מפנה חשובה זו "תשובה" (תַוְבַּה), היפוך הלב. התעוררתי. הדרך התחילה לקבל חיים, ממשות, וכיוון.

זמן מה לאחר מכן נפל לידי ספר נוסף: "הסוּפים" של אִדריס שַאה, ספר שהעלה מהאוב דיוקן של עולם רחוק-קרוב, מוכר-לא-מוכר, קיים-לא-קיים. והרי תמהיל משַכֵּר: ערבית עם כריזמה, דמיון ומעוף; אוספנסקי והצצה לעולמו המהפנט של גורדייף; ואִדריס שַאה, מספר סיפורים סוּפִיִים שמצפינים מסרים בלי תלות בזמן ומקום. התמהיל הזה הוליד בי תשוקה, לפעמים משכרת, חד-כיוונית, לא רק ללמוד סוּפיוּת, אלא לעבוד סוּפיוּת, לחיות סוּפיוּת.

idries shah the sufis robert graves - AbeBooks

כשמצאתי את עצמי דוקטורנטית בחוג לערבית באוניברסיטת תל אביב התחלתי ללמוד ואגב כך גם ללַמֵד, בשקידה וברצינות, סוּפיוּת, יותר נכון טקסטים סוּפיים, בלי דרך חזרה.

מהי סוּפִיוּת?

הסוּפִיוּת, כמוה כיצירת אומנות; היא דוחה ארגון, סיווג וקִטלוג. היא דוחה תיאוריות ודוֹגמוֹת. את הדוגמות ועיקרי האמונה שלה, כמו גם את המצוות, הסוּפיוּת מאמצת מהאסלאם שבחיקו נבטה וצמחה, אבל כשלעצמה, היא מכוונת אל הוויה שלמה, אחדותית, בלי פירוקים, ניתוחים וסכימות. יש השואלים, למשל, אם הסוּפים מאמינים בגלגול נשמות; לאו דווקא, שהרי הסוּפים רואים את עצמם כבני הרגע: "הסוּפי הוא בן הרגע" הם קוראים כמעט בכל האסופות הקדומות (אל-סוּפִי אִבְּן וַקְתִהִ). לאמור, הם אינם עסוקים במה שנוגע לעתיד או לעבר אלא מכוונים את תודעתם לנקודת הווייה אחדותית מעבר לזמן ומקום. דרך התבוננות ממוקדת, עכשווית, במרכז הפנימי החבוי בתוככי העולם והאדם, הם מנסים להפיק מתוכם מודעות צלולה. הם רואים שהעולם והאדם משתנים כל העת, ולפיכך כל נסיון לתאר אותם בדרך של המשגות ורעיונות יעוות אותם – אותנו – לבבואות קפואות, חסרות חִיּוּת. התבוננות ממוקדת בעצמם ובעולם, לא דרך השכל אלא דרך הלב, מקרבת אותם, ולוּ על דרך הרמז, אל הסוד החי המחבר עליונים ותחתונים.

בעקבות הסוּפים ניתן לומר כך: יש גוף, נפש ושכל, אבל בראש ובראשונה יש לֵב. זהו לא רק מושג אנטומי או פואטי. זהו מקור החיים והחוכמה. חוכמת הסוּפים היא חוכמת הלב. זהו שם יאה יותר ממיסטיקה. ללא עבודת הלב, התעסקות בכלי החישה, ההרגשה והחשיבה, ואפילו לימוד של מקורות ומסורות, משאירות אותנו ישֵנים. חכמי הלב הם אלו שיודעים להתבונן מעבר לצורות ולמבנים המוכרים אל המציאות החבויה בהן ולהעיר גם בנו את התשוקה אליה. את המציאות הזאת – בלשון הסוּפית מדברים על 'משמעויות' (מַעַאנִי) – לא ניתן להשיג באמצעות החושים, השכל, לימוד או חיקוי. יודעים אותן בטעימה (בסוּפית דַ׳וְק), בהתנסויות חיות המגרות את חושי הלב – בלשון הסוּפית קוראים להם 'עיני הלב ואוזניו' – פותחות אותם ומרחיבות אותם. באמצעות פרקי זמן דוממים, מה שהסוּפִים קוראים "זכירה" (דִ'כְּר), ובאמצעות היחשפות לשֶפַע הזורם מהמורים, מהחיים עצמם ומהאל, הולכים חושי הלב ומתפתחים ואיתם, כמו אילן עתיר עלים, ענפים ופֵרות, צומחת עבודת הלב.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s