״תהום של אש״ – מסע ההכשרה של אירנה טווידי באמצעות מורה סוּפי
פורסם: 04/12/2020 נושאים: אהבה, געגועים, חוכמת הלב, מיסטיקה, סוּפיות, צוּפיות | Tags: אוטוביוגרפיה, אירנה טווידי, גורוג׳י, הפיכת הלב, מורה ותלמיד, ממואר, מצבים (אחואל), נקשבנדיה, סופיות היום, סינדרום היו-יו, תהום של אש 2 תגובות
לאירנה טווידי מורתי התוודעתי בלונדון בשנת 1980. זה היה חודשים מספר אחרי שהגשתי את עבודת הדוקטור שלי על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, מיסטיקן מוסלמי בן המאה התשיעית ממרכז אסיה. שנים עסקתי באיתור כתבי היד בערבית של חיבוריו הרבים, בפענוחם, בעריכה ומיון של החומרים הרבים שאספתי ובחקר המשמעויות ההיסטוריות והדתיות שלהם. מיד אחרי שהגשתי את המחקר, כמי שפתאום עתותיה בידיה, נרשמתי לשיעורי יוגה, ודרך המורה ליוגה שלי, הגעתי לביתה של טווידי. מרים, המורה ליוגה, תיארה אותה בהתלהבות האופיינית לה כ״מורה סוּפית״. באותם ימים התפרסם באנגליה ספרה של טווידי Chasm of Fire (בעברית ״תהום של אש״), שהוא ״סיפור של הכשרה רוחנית באמצעות מורה סוּפי.״ הקשר הסוּפי סקרן אותי, כמובן, ואחרי שורה של הפצרות הסכימה מרים שאתלווה אליה בביקורה אצל גב׳ טווידי, המורה הסוּפית. על שום מה חשתי שלא נכון שאבוא בעצמי אלא רצוי שאתלווה למישהו שכבר פגש בה איני יודעת. יום אחד בראשית פברואר 1980, בשעות אחר הצהרים, הגענו לדירה קטנה בפרוור של צפון-מערב לונדון. אישה לא צעירה קיבלה את פנינו והכניסה אותנו לחדר גדול למדי נטול רהיטים זולת שטיח שכיסה את רצפת החדר, ספת קיר, שתי כורסאות, שמיכות מקופלות בפינה וכריות על השטיח. כשמונה אנשים ונשים היו שרועים על הכריות ועל השטיח, חלקם עצומי-עיניים, חלקם משוחחים ביניהם חרישית.

מה אני זוכרת מהפגישה הראשונה הזאת? שיער שיבה אסוף, עיניים כחולות חודרות, אף שהזכיר לי ציפור חדת מקור, ומבטא מתגלגל שמקורו לא ברור – אולי רוסי? אולי לא? בוודאי לא מזרחי. לא, באותה שעה עדיין לא הייתה לי הרגשה של ׳הגעתי הביתה׳ כמו שהייתה לטווידי כשירדה מהרכבת בעיר ההודית קאנפור לפני הפגישה הראשונה עם המורה שלה. הרגשתי נבוכה כלשהו. ישבתי בשיכול רגלים על אחת הכריות ושתקתי. מרים הציגה אותי בקצרה. הוזמנתי לבוא בימי רביעי אחה״צ. באותה עת, כך היה הנוהג, הגיעו התלמידים לביתה כל אחד ואחת במועד המיועד להם. לימים, כשהקבוצה סביב טווידי גדלה, היא הייתה פותחת את דלתה לכל המשחרים לפתחה מדי יום בין שלוש לשבע, להוציא סופי השבוע. בימי ששי היו מפגשים מיוחדים שבהם הגיעו משתתפים רבים יותר וכולנו ישבנו למדיטציה דמומה כפולה: ראשונה ארוכה והשנייה קצרה יותר. בין לבין חולקו תה ועוגיות. אחר-כך מישהו קרא שיר או סיפור, התנהל שיח כלשהו, אבל לא דיאלוג מובנה סביב נושא מסוים. בפגישות היינו יושבים על השטיח או הכריות ושוקעים במצב מדיטטיבי שבספרה היא קוראת לו ׳דהיאנה׳. היו אלה מצבים של התמוססות, התמזגות או פשוט מדיטציה. לא היו הנחיות, לא היו הרצאות, לא היו שיעורים. בדומה למה שהתרחש בביתו של גורוג׳י שלה – לימים למדתי ששמו מהאטמה ראדא מוהאן לאל ג׳י מהראג׳ – עיקר הפגישה הייתה הישיבה, או אפילו השכיבה, בדממה, לרוב בעיניים עצומות. עוד למדתי לימים שהמסורת הסוּפית שאליה השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו, מה שקוראים במינוח הסוּפי סִלְסִלָה, הייתה הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדִית והענף המיוחד שלה הנַקְשְבַּנְדיה-מוג׳דדיה. פלא על כל פלא: הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדִית ידועה בעולם האסלאם כאחת הטריקות הסוּפיות המקפידות ביותר על זיקה לסונה – לאורתודוכסיה והשריעה הסונית. והנה בהודו התפתח ענף של הטריקה הזאת שמקבל אל תוכו, ואפילו מכשיר כמורים, הינדים ובני דתות אחרות שלא המירו את דתם. גורוג׳י ובני משפחתו היו סוּפים הינדים; טווידי נולדה לדת הרוסית הפרבוסלבית ומעולם לא המירה את דתה, וגם בקרב תלמידיה לא הייתה התאסלמות
כשהקבוצה גדלה, התפתח בינינו נוהג של שיתוף סיפורי חלומות או אירועים מופלאים אחרים כחלק מהעבודה הפנימית שנעשתה במחיצתה של טווידי. מישהו היה מספר חלום או חזיון או התנסות שקרו לו או לה, וחברי הקבוצה היו מציעים פרשנויות שונות, בעיקרן תובנות אסוציאטיביות שנשאבו ממעמקי הלב, השכל וגם מהשכלה כללית. רבות מהתובנות היו טעונות במשקעים יונגיאניים. כשלעצמי, לעיתים רחוקות הצעתי פרשנויות ששאבתי מלימודי הסוּפיות. לרוב המשתתפים לא היה רקע אקדמי בתחום הזה. טווידי הייתה קוראת לי בהתקלסות כלשהי ״למדנית בעל כורחה״ – באנגלית זה נשמע יותר טוב: The Reluctant Scholar. איני זוכרת פעמים רבות שבהן טווידי סיפקה את הפרשנות. אבל אמירה אחת שלה חרוטה על לוח ליבי: ״אנחנו נפגשים בלילה ומכירים זה את זה.״ בכל מקרה, בפגישות לא הייתה אווירה דידקטית או דוגמטית. מה היה בהן? הייתה אנרגיה מחשמלת, בעיקר בשעות הדמומות, לא רק בשעת המדיטציה הדמומה, אלא גם בשתיקות, בפסקי הזמן בין שיח לשיח, שתיקות שהיו טעונות איכות בלתי מפורשת, נוכחת בסמיכות מופלאה.
טווידי לא לימדה במובן המקובל של המושג. היא נכחה, ונוכחותה הולידה מצבי נוכחות גם אצלנו. לפעמים נשאלה שאלה. טווידי אהבה לענות, פעמים בהיתול – שמחה לנקב חור בבלון ההתלהבויות שלנו – פעמים בסיפורים על גורוג׳י, המורה האהוב שלה. הנה סיפור שגם אני אוהבת לזכור ולהזכיר:
איש אחד, מספרת טווידי, מבכירי תלמידיו, היה בא, מתיישב ומיד שוקע בסמאדהי עמוק. אחרי דקות ספורות, גורוג׳י היה מפריע לו, קורא לו בשמו ואומר: פאנדיטג׳י, פאנדיטג׳י, מה שלום אימא שלך? פאנדיטג׳י, בעל כורחו, היה מתנער מהמצב העמוק ובשפה רפה היה עונה לגורוג׳י על שאלתו ומיד חוזר למצבו הקודם. אחרי רגעים מועטים היה גורוג׳י מנער אותו שוב ושואל: ודודך היקר, פאנדיטג׳י, האם הוטב לרגלו? שוב היה פאנדיטג׳י מתנער, מפלבל בעיניו ועונה בנימוס. וכך הלאה שוב ושוב. טווידי, שעל ידענותה ווכחנותה אפשר ללמוד ממה שהיא מספרת ב״תהום של אש״, לא יכלה לשאת את זה והתריסה בפני גורוג׳י על שהוא מפריע לפאנדיטג׳י להגות בדממה. ״אכן,״ ענה גורוג׳י, ״זה מה שאני מלמד אתכם: לעבור בקלות ובמיידות ממצב למצב, לחיות בעת ובעונה אחת בשני העולמות.״ ואולי אמר בכל העולמות, או בכל מרחבי תודעת הלב. מי יודע.

במה שנוגע למצבים, אל לי לפסוח על מה שטווידי כינתה ״סינדרום היוֹ-יוֹ״. באנו לפגישות עם כמיהה והמית לב אבל גם עם מצבי נפש מתחלפים נוכח מאורעות חיינו: לעתים כואבים וסוערים, לעתים שמחים באיזו הצלחה או כועסים ומתוסכלים בשל כישלון. כשמצבי הנפש באו לידי ביטוי במפגשים, טווידי הייתה אומרת משהו כגון, ״הנה היוֹ-יוֹ סינדרום״, ובכך התכוונה, כמובן, לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח שלנו, בדומה למתואר במושגים פסיכולוגיים כדו-פולאריות. מצבי רוח ונפש קוטביים המתחלפים כמו מזג האוויר, או כמו העליות והירידות של כדור היוֹ-יוֹ, מתועדים בשפע בספרות ובשירה הסוּפית, אבל לא בהכרח כמצבים פסיכולוגיים, אלא כאירועים פנימיים הקורים להולכים בדרך האהבה המיסטית נוכח מצבי פתיחות לגילויים של האהוב הנשגב מזה או למצבי הסח-הדעת ובושת פנים מזה. האהבה היא מצב סוער, ואנו כולנו, לצדה של טווידי, חווינו אהבה – אהבת האל ואהבת המורה.
הנה שתי דוגמאות להיפוך כזה מהספר של טווידי:
3 באפריל.
עצבות גדולה בתוכי עד כי איני מוצאת מלים לתארה. אין בי שום רצון לשוחח אתו [עם המורה]. מגיעה בבוקר ויושבת. בעשר בערך הוא משלח אותי הביתה. מין ריקנות. הכול דומה כמת. לא נותרו בי שום תשוקות, זולת אחת, זולת געגועים איומים, נחרצים. כמדומה, אין שום תקווה, מין שלווה העשויה אופל (עמ' 101).
וב-17 באפריל:
עבר עלי לילה מלא זרמי אהבה. אמש, בשבתי סמוך אליו, היה הגוף רווי תחושת שלווה שאין כדוגמתה… כששילח אותי הביתה, סבורה הייתי כי רק שבע וחצי, אבל בבית ראיתי כי כבר אחרי תשע. הזמן חלף מהר כל כך… שלווה עמוקה. ללא מודעות מרובה. מין מצב של הוויה (עמ' 107-105).
הדרך הסוּפית, הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדית וחַכִּים תִרְמִדִ׳י
הדרך הנַקְשְבַּנְדית קרויה על שמו של בהאא׳ א-דין נקשבנד מהעיר בוכארא שבמרכז אסיה (מת 1389). היא הגיעה להודו בסוף המאה ה-15 באמצעות תלמידיו של מורה נכבד ורב השפעה משַאש (טשקנט של ימינו) בשם עבידאללה אחראר (מת 1490). כיוון התפשטות שני של הדרך הזאת היה למערב וגם היום הנַקְשְבַּנְדיה רווחת בטורקיה ובמזרח התיכון. במאה ה-16 הסתפח אליה איש דת חשוב, רחב אופקים ורב השפעה מהפנג׳אב שבמזרח הודו בשם אחמד סירהינדי (מת 1624). ממנו צמח הזרם ההודי הידוע כנַקְשְבַּנְדיה-מוג׳דדיה וזה הזרם שאליו השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו. גם טווידי ותלמידיה נמנים עם הזרם הזה. ב-3 באוקטובר 1961, אחרי אחת הפגישות הראשונות שלה עם גורוג׳י, טווידי כותבת ביומנה, זה שלימים התפרסם כ״תהום של אש״:
אמרתי לו שאינני יודעת מהי סוּפיות.
גורוג׳י ענה:
סוּפיות היא דרך חיים. אין זו דת או פילוסופיה, יש סוּפים הינדים, סוּפים מוסלמים, סוּפים נוצרים. הגורו הנערץ שלי מהאראג׳ היה מוסלמי.
וב-25 בדצמבר 1962 היא מצטטת את המורה שלה:
״השושלת הנַקְשְבַּנְדית, הסוּפים הזהובים, משתלשלת מהנביא. ממלא המקום הראשון היה [אבו בכר] חותנו של הנביא. אבל הסוּפים קדומים הם מהנביא. הסוּפיות קיימת מאז ומעולם – זוהי החכמה הקדמונית. אלא שלפני הנביא לא היו נקראים סוּפים. בשם זה נקראו רק מאות אחדות אחרי מותו.״
כ׳למדנית בעל כורחה׳, כפי שכינתה אותי טווידי, לא היה לי רצון להיכנס לדיון המבוסס על נתיבי הידע ההיסטורי, האקדמי. לא לשם זה הייתי שם. אבל קרה משהו באחת הפגישות הראשונות שלי אתה שאת משמעותו הבנתי רק אחרי שנים. אחרי שנודע לטווידי שכתבתי דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, שעליו לא שמעה קודם לכן, היא ביקשה לקרוא את עבודתי. התנצלתי שהדוקטורט הוא בעברית וכל מה שיש בידי באנגלית הוא ״אבסטרקט״, הצגה כללית של המחקר. היא ביקשה שאתן לה לקרוא אותו ואני כמובן נעניתי בהתרגשות. אחרי זמן מה, כשהחזירה לי את האבסטרקט, אמרה כך:
״אבו עבדאללה [חַכִּים תִרְמִדִ׳י]״ – מאז קראה לו ׳אבו׳ על דרך הקיצור – ״הוא אחד מאבותינו״ (one of our ancestors); ״זהו אותו ידע כזה שלימד אותנו גורוג׳י על-פי המסורת הנַקְשְבַּנְדית.״
שוב שתקתי. לא היה טעם שאומר שבכל שנות מחקרי לא מצאתי הוכחה לקשר בין אבו עבדאללה חַכִּים תִרְמִדִ׳י לבין הנַקְשְבַּנְדיה. במחיצתה הסרתי מעלי את הסממנים האקדמיים. הבנתי את דבריה כביטוי לכך שהיא מקבלת אותי לחבורת תלמידיה – ודי היה לי בכך. אבל אחרי שנים, בפגישה אחת שבה טווידי לא נכחה בשל ניתוח עיניים שעברה זמן לא רב לפני כן, פנה אלי אחד המשתתפים, מין דרוויש גבוה ובהיר שער שלא הכרתי קודם, ושאל אם אני שרה שכתבה דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י. כשעניתי בחיוב הוציא מתרמילו ספר קטן בשם Masters of Wisdom of Central Asia של אחד בשם חסן שושוד, פתח אותו בעמ׳ 44 וסימן לי לקרוא פסקה מפרק המביא אמירות של בהאא׳ א-דין נקשבנד. וכך אומר בהאא׳ א-דין:
״אחרי עשרים שנה תחת ההשפעה הרוחנית של הח׳ואג׳ה (קרי ח׳וֹגָ׳ה, Master) מוחמד א-תרמד׳י, הרי אני ללא תכונות וללא גוונים. הרוצים להכירני [דעו], כי הנני ללא גוונים וללא תכונות.״
ובכן, הקביעה האינטואיטיבית של טווידי, מה שבמסורת הסוּפית קוראים פִרַאסָה, ידיעת הלב שלה, שבאה לידי ביטוי מפתיע באחת הפגישות הראשונות שלי אתה – נמצאה מאומתת. ל׳למדנית בעל כורחה׳ כמוני ניתנה הוכחה שחור על גבי לבן על הזיקה הרוחנית העמוקה, האזוטרית, בין בהאא׳ א-דין נקשבנד לחַכִּים תִרְמִדִ׳י. יתרה מכך: ידעתי שהספר של חסן שושוד, שנכתב טורקית ותורגם לאנגלית, הוא חלק ממסורת ספרותית ארוכת שנים בשפות שונות בשבחי המורים הנַקְשְבַּנְדים, אלו שקרויים גם ח׳וג׳אגאן, Masters. נזכרתי גם שמזה שנים, מאז שהתחלתי לעסוק בחַכִּים תִרְמִדִ׳י, מצוי בספרייתי ספר בערבית שכותרתו ״האורות הקדושים בשבח המורים הנַקְשְבַּנְדים״. ספר זה, שיערתי, הוא, מן הסתם, גרסה ערבית של המסורת הספרותית המתגלגלת הזאת. בהזדמנות הראשונה אפוא שלפתי מאחד המדפים בספרייתי את הספר הזה, שדפיו הצהובים דקים, מהוהים ודורשים זהירות כי לא אחת הושקו (שלא במתכוון) מי גשמים, ובעמ׳ 131 קראתי:
כשסיפר בהאא׳ אל-דין על ההשראה המגיעה מהפנייה (תַוַגֻּ׳ה) אל רוחניותם של המורים הגדולים [שהלכו לעולמם], הוא אמר: לתַוַגֻּ׳ה יש השפעה מוחלטת על התפנות גמורה מכל ההתקשרויות – הפנימיות והחיצוניות. תַוַגֻּ׳ה לרוחניותו של האִמַאם מוחמד בן עלי אל-חַכִּים א-תִרְמִדִ׳י מביאה למחיית התְכוּנוֹת… זה לי עשרים ושתיים שנים שאני תחת עקבותיו של אל-חַכִּים א-תִרְמִדִ׳י; כשם שהוא היה נטול תכונות, כך גם אני היום ללא תכונות – כל היודע יודע.
נסגר המעגל.
הפיכת הלב: בין מורה ותלמיד
הסוּפים אומרים: דרכנו היא דרכו של הלב לאלוהים. המצבים המתהפכים של הלב בדרך לאהוב האלוהי הם המצבים המיסטיים שאליהם נחשפים ההולכים בדרך. במעמקי הלב, שהוא איבר עשוי רבדים רבדים, שוכן מה שבשפה הסופית נקרא ׳סוד׳ (סִרּ ובריבוי אסראר). שם מתרחש המפגש הנכסף, המופלא, בין משחר הדרך ואלוהים. החיים משתנים מהקצה אל הקצה. הטרנספורמציה משנַת החיים הזאת היא מעל לכוחותיהם של בני האדם. באמצעות מאמצים ואימונים בלבד לא ניתן להשיל את ההתקשרויות והאחיזות הטבועות בנו ובאישיותנו. לשם כך נזקקים למורה. למורה יש תפקיד כפול: אחד – להיות מראָה שבה ישתקפו לתלמיד האיכויות האלוהיות הנשגבות; שניים – להשתמש באנרגיה המיסטית שלו כדי להפיק אהבה בלב התלמיד, אהבת אמת, שאיננה תלויה בדבר. זה מה שחולל גורוג׳י בליבה של גב׳ טווידי כשישבה אצלו תוהה ומתייסרת.
ב-22 באוגוסט היא מצטטת את גורוג׳י:
מי שכותב מתוך קריאת ספרי אחרים ולא מתוך התנסות עצמית הוא שוטה, ומי שקורא את ספריו אף הוא שוטה. אבל אַת תכתבי מתוך התנסות עצמית, אמתית וחיה… כל הספקות וכל הייסורים שגורם לך השכל אינם מעכבים בעד האהבה. השכל מנסה, אך האהבה אינה נפגמת באמת. אלמלא כן, לא הייתי מכוון אלייך את תשומת לבי… כשתכתבי את הספר, אל תשכחי להדגיש כיצד נוצרת האהבה… תלמידַי, אם חיים הם כפי שמצפה אני מהם ואם הולכים הם בדרכי בכל דבר ודבר, מגשימים הם את הכרת האלוהים בחיים הללו, בהחלט… את הכרת האלוהים מוכרחים להגשים בגלגול חיים אחד, בחיים הללו… נכון, אני נוזף בך, כי אני יודע שהאהבה גדולה מכל דבר אחר. הגורו הנערץ שלי מהראג׳ היה נוזף בי תמיד, ואני רק ישבתי לפניו בראש מורכן. חושב הייתי בלבי כי הצדק אתו, איוולת היא להתמרד כל העת״ (עמ׳ 143 – 144)
ומה אומר אני בנקודת סיום זאת? אשרי שזכיתי ללמוד ולהתנסות בחוכמת הלב של חכים תרמד׳י, גורוג׳י, וגב׳ טווידי. מתוך הכרת תודה והכרה בזכות זו, אני מניחה כאן הקלטה חיה של ״תהום של אש״ למשחרי הדרך באשר הם.
לספר ״תהום של אש״ תוכלו להאזין ביוטיוב: https://www.youtube.com/playlist?list=PL-g9KExzUEHluWeYU8JZfPXKTcGyCnfR5
אני מודה להוצאת חדקרן שבאתר האינטרנט שלה התפרסמה הרשימה הזאת לראשונה.
מהי השפה שלי – 1
פורסם: 16/09/2020 נושאים: Uncategorized, געגועים | Tags: גורצקי, געגועים, סופיות, ערבית, פולנית, שירי נהר, שפה תגובה אחתלפני שנים, באוקספורד, אירע שהקשבתי למוסיקה ווקלית נפלאה של הנריק גורצקי מושרת בפולנית: (Henryk Górecki, A Ta Nasza Narew, Oh, Our River Narew). אני ילידת הארץ, הורַי, לפני מלחמת העולם השניה, כחלוצים, הגיעו מפולין בנפרד משתי ערים שונות. באוזנַי, כמו באוזנֵי מרבית בני דורי שגדלו בארץ, פולנית הייתה שפה מאוסה, לא בגלל זיכרונות עבר טראומטיים, אלא בגלל הצליל המשונה שלה שנשמע לנו זר ומכוער. פש פש פש היינו לועגים וממאנים להאזין לה, שלא לומר נמנעים מלקלוט ולשנן ולוּ מילים בודדות. (זה לא לגמרי נכון; בשנות החמישים הגיעו אלינו בני דוד מקרקוב. הם עברו את השואה ושרדו. השפה שדיברו בה ביניהם וגם עם הורי הייתה פולנית. מהם, כנראה, ספגתי משהו, יותר ניגון ממילים ממש).
והנה באוקספורד, בבגרותי, במפתיע, אירע לי אירוע כפול: ראשית, המוסיקה והשירה בפולנית פרטו על מיתרי לבי והולידו בי חום והתרגשות; שום הסתייגות מהפולנית המזומרת לא נעורה בי – שפת שירה נפלאה, מרוממת הציפה אותי. שנית, בבת אחת קלטתי שלא רק אני אלא גם הורַי מיאנו לדבר פולנית; כמו שגולי בבל תלו את כינורותיהם על הערבות (״עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ״), גם הם ומרבית חבריהם תלו מאחורי גבם את השפה שעליה גדלו במשך עשרים וכמה שנים לפחות. אימא הייתה מתפארת שהיא זוכרת לדקלם בתי שיר ארוכים של פאן תדיאוש מאת המשורר הפולני הנודע אדם מיצקביץ, אבל לדבר פולנית כשפת דיבור יומיומית, אגבית – הס מלהזכיר.
אני כותבת זאת כי הקשבתי לשיחה על ערבית וספרות ערבית שנערכה לא מזמן במוזאון תל אביב. אלמוג בהר, אחד המשתתפים בשיחה, ביכה את אובדן השפה הערבית אצל בני הדור השני והשלישי של יהודי עיראק. הוא, כך סיפר, הינו בן למשפחה שמצד אמו מקורה בבגדאד. סבתא שלו, לואיז עליזה, סיפר, בסוף ימיה, במצב דמנטי, התחילה לדבר רק ערבית יהודית בגדאדית ואת העברית שקנתה לה עם הגעת המשפחה לארץ כאילו שכחה לגמרי. ואז אלמוג הבין בהבזק שהשפה הערבית בדיאלקט היהודי-בבלי שלה, שאבדה לכאורה בסביבתו, בעצם נצורה בתוכו, אילמת ומפוחדת. ״הערבית שלי אילמת, מסתתרת מאחורי תריסי העברית״, כתב באחד משיריו. אחרי שגילה שבדמו זורמת הערבית של בני הדורות הקודמים, הלך ללמוד ערבית באוניברסיטה, בעיקר ערבית ספרותית, והתחיל לחבר שירים בעברית ובערבית גם יחד, בסגנון ימי-ביניימי שקוראים מַטְרוּז (מילולית מעשה רקמה), שנשמר בפיוטים דו-לשוניים במפגש בין ערבית לעברית.
הקשבתי לאלמוג רוב קשב. הדברים נגעו גם בי. עלה בי בבהירות זכר האירוע שאירע לי לפני שנים באוקספורד, כשהקשבתי לשירי נהר בפולנית של גורֶצקי. באוקספורד הבנתי פתאום – גם לי זה קרה בהבזק – שבאיזשהו מקום בנבכַי יש מקום גם לפולנית. עוד הבנתי באחת, כגילוי, שלוותר על שפה, כל שפה, למען אידיאולוגיה של זהות, הוא מעשה אלים, אלים ונואש. עלו בי מחשבות לא-נוחות-לעיכול על שבמעשה החלוצי של הורַי ושל רבים מבני דורם היה ויתור עמוק יותר ממה שניתן לו ביטוי; לא רק ויתור, אלא נתק, קרע, שהכאב עליהם, מבלי דעת, עבר גם אלי. היה ראוי להתאבל על הנתק והקרע, אבל בפעלתנות הנמרצת של בוני המדינה מדור הורַי לאבל לא היה מקום.
ובמעין איפכא מסתברא לתובנות של אלמוג אבל גם במשותף איתו, מעודי לא חיפשתי לי קשרים לשפה ולשירה הפולנית אלא פניתי דווקא ללימודי ערבית. מעניין למה. כמו אלמוג גם אני, ובמשך שנים רבות, למדתי ערבית בשקיקה ובשקידה. כל מה שאני מנסה לכתוב בהגיגים אלו ואחרים מקורו ותמציתו בטקסטים סוּפיים בערבית שלהם הקדשתי את מרבית שנותיי. כן, מעניין למה. באשר לפולנית, גם אחרי הפגישה ההיא באוקספורד לא נולדה בי תשוקה ללמוד אותה, אבל נולדה בי הבנה משחררת, אותי ואת זכרון הורי; נעורה בי אהבה, התרפקות על אותם צלילים שאוזני סלדה מהם בילדותי. לפתע, בזכות אותם שירי נהר עצובים של הנריק גורצקי, בצלילים האלו שהושרו בפולנית במתיקות קורעת לב, גיליתי ליריוּת, חינניוּת, אלגנטיוּת, סקסיוּת, ערגה.
אז מה אני אומרת? לא רק ערבית בניב זה או אחר (בגדאדי, תוניסאי, אלג'ירי, מרוקאי), לא רק לדינו או יידיש – גם תורכית, כורדית, פרסית, אוזבקית, אמהרית, זורמות בעורקינו, אנחנו, צאצאי תרבויות שבטיות של נוודים מכל קצווי תבל. על כולן ראוי להתאבל ובכללן גם על הפולנית, שנדחקה לפינות העלומות של הזיכרון.