מהי השפה שלי 4: ידיעה ולשון המראות

העולם חי ומדבר, את זה יודעים מי שיודעים להאזין ולראות. העולם מדבר בשִפעת מופעים גְלוּיים וגם בַּחידות שכמוסות בהם. מיהו יודע? מיהם היודעים? בדרך הסוּפית, שמגיעה אלינו דרך ספרות ענפה ושלשלות חיות של מורים ומורות, קוראים למודל האנושי המיסטי, לאלו שאני בוחרת לקרוא 'חכמי לב', בהרבה שמות וכינויים. אכן, גם אם הסוּפיוּת לא פיתחה מושגים מופשטים כמו 'מיסטיקה', נמצא בה לצד שמות וכינויים רבים שלל אמירות על טיבם ומאפייניהם של חכמי הלב. מתוך מה שלמדתי, אני שולפת כאן את אחד הכינויים הנפוצים: לאלו שנוהגים לקרוא מיסטיקנים, הלשון הסוּפית קוראת 'יודעים', עַארִפוּן; הידע המיסטי שלהם נקרא מַעְרִפָה. למדתי שלא לראות במונח הזה משהו מוחלט, חד-משמעי ושרירותי; יש גם שמות אחרים, אבל טוב בעיני להסיר מאחורי העַארִפוּן את מסך השפה הערבית (או הפרסית, או גם שפות אחרות) שאורגת את עצמה אל תוך הספרות הסוּפית.

כשאַבּוּ יַזִיד בִּסְטַאמִי, מהנודעים שבמיסטיקנים הקדומים, נשאל מיהו 'היודע', הוא ענה באמירה שיש בה מן הגלוי והסתום גם יחד. כשנתקלתי בה בפעם הראשונה חשבתי שלפנַי מין קוֹאַן, שבְּהגות מחשבתית בלבד לא ניתן לי לפענחו. האמירה, שלפעמים מיוחסת לגֻ'נַיְד, גם הוא מורה סוּפי קדום בן המאה התשיעית, נרשמה ע"י השֵיח' אַבּוּ נַסְֿר סַרַּאג', לקטן סוּפִי בן המאה העשירית בספר שכותרתו ספר הניצוצות (כִּתַאבּ אל-לֻמַע):

שאלו את אַבּוּ יַזִיד בִּסְטַאמִי: תאר לנו את 'היודע' (אל-עַארִף).

אמר: צבע המים הוא צבע הכלי; אם תיצוק מים לכלי לָבָן, תְדַמֶּה שהם לבנים; אם תיצוק מים לכלי שחור תְדַמֶּה שהם שחורים, וכך אם הכלי צהוב, אדום וכן הלאה; המצבים מהַפְּכים אותו, אך ריבונו הוא ריבון המצבים.

השֵיח' [אַבּוּ נַסְֿר סַרַּאג'] הסביר: המים מקבלים את צבע הכלי בהתאם לזַכּוּתם, אבל צבע הכלי אינו משַנֶּה באמת את מצבם וזכותם; בעיני המתבונן הם נדמים לבנים או שחורים, אך מהות המים בַכּלי אחת היא. כך גם היודע: בכל המצבים שבהם האל מגלגל אותו, צְפוּן ליבו (סִרֻּהֻ) שרוי עמו במצב אחד.

היודע, חכם הלב, יודע כי המציאות ומה שרואים אינם היינו הך: Don’t judge by appearances… המופעים – הלשון הסוּפית קוראת להם 'מצבים' (אַחְוַאל) – משתנים תדיר, ובכלל זה גם מה שהחושים קולטים; בכל מקרה, לא ניתן לזהות אותם עם אותו דבר-מה אחר שהוא, בחידה של אַבּוּ יַזִיד ובהסבר של סַרַּאג', המים בעצמיותם הזכה, ללא צבעים, ללא תארים ותכונות. האם ניתן לראות את המים הזכים? הניתן לראות את צבעם האמיתי של המים?

            את 'היודע' יכול להכיר רק מי שרואה מעבר למופעים; מי שהוא בעצמו, או היא בעצמה, יודע/ת. גם בין המשוררים יש מי ששייכים לקטגוריה הזאת של 'יודעים'. מהלכים בינינו משוררים ומשוררות שהם חכמי לב, בין אם קוראים להם כך ובין אם לא; בין אם הם רואים כך את עצמם ובין אם לא – האפיונים והזהויות המקובלים הם עניין אחד, חידות העולם והאופן שבו חכמי וחכמות הלב צופים בהן וממללים אותן הם דבר נוסף. ברגישות לשונם, מילות השיר של חכמי לב אלו מַפנים את הקשב שלנו לחידות שמופעי העולם ומראותיו צופנים.

הנה בְּיַאלִיק: בפואמה "הבריכה" הוא קורא ללשון הכפולה של גילויים וחידות "לשון המראות":  

שְֹפַת אֵלִים חֲרִישִית יֵש, לְשוֹן חֲשָאִים,
לֹא קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גוֹנֵי גְוָנִים…
בְּלָשוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ…
וְיוֹצֵר אָמָּן יִגְלוֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ
וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;
הֲלֹא הִיא לְשוֹן הַמַּרְאוֹת….
בְּלָשוֹן זוֹ, לְשוֹן הַלְּשוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה
לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית…
בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָהּ, וְעִם הַכֹּל מִשְתַּנָּה…

שפת אלים חרישית, ביאליק קורא לה לִלְשון המראות, השפה שבה האל מתוודע לבחירי רוחו. המראות אינם רק מה שרואים בעינים או שומעים באוזנים, אלא גם מה שמתגלה מתוך המראות הללו לעינֵי הלב ואוזניו כשמסכי התודעה מופשלים. את בתי השיר של 'הבריכה' (וגם שירים אחרים של ביאליק כמו 'זוהר') אני קוראת בקול, גם אם בלחישה, כי ההאזנה לצלילים ולמנגינה העלומה שבהם מנכיחים לי (כמו שאומרים היום) את 'שפת האלים' עד שאני מרגישה אותה בחדרי לבי ואני מבינה למה חכמי הלב, הידועים בשתיקותיהם, כותבים את שהם כותבים ואגב כך גם למה אני כותבת את שאני כותבת.

בתי השיר הבאים לקוחים מתוך שיר של רִבְקָה מִרְיָם המתאר בשנינות ובחן את משחק האהבה בין הנגלה לנסתר:

תּוֹךְ שֶׁהָיוּ מְצַחֲקִים הִתְיַשְּׁבוּ הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר
לְסֵרוּגִין עַל הַכִּסֵּא
וְגַם הִתְגּוֹלְלוּ, זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, בַּמִּטָּה
לְפִיכָךְ כָּל מַעֲשֶׂה הוֹפִיעַ, לְעִתִּים, כַּחֲדִילָה מִמַּעֲשֶׂה
וְכָל אֲחִיזָה לְפִיכָךְ גַּם הוֹפִיעָה, לִפְרָקִים, כִּשְׁמִיטָה.
וְאַף הַכִּסֵּא עַצְמוֹ, שֶׁעָלָיו יָשְׁבוּ הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר
וְהַמִּטָּה שֶׁעָלֶיהָ שָׁכְבוּ הָיְתָה
וּלְסֵרוּגִין גַּם לֹא הָיְתָה.

איך ומנין עולים המראות ועולות המילים אל לב המשוררת, ומליבה אל עֵטָה, ומעטה אל הדף או המקלדת שעליהם היא רושמת אותן? ומה קורה להן למילים כשהן מגיעות אל עינַי או אוזנַי? איך קורה (או לא קורה) השִֹיחַ הזה שעכשיו אני משיחה איתן, ממשיכה את משחק הסרוגין?

ניתן להביא עוד ועוד דוגמאות. בתודעתם של קוראי וקוראות הרשימה הזאת עולות בלי ספק דוגמאות נוספות. באשר לי, אביא כאן לסיום בתי שיר של פרננדו פֶּסוֹאָה, או נכון יותר של אלברטו קאֵירוּ, אחד ההטרונימים שלו. בשיר "מבטי בהיר כמו חמניה" ("מהחלון הגבוה ביותר" תרגום מפורטוגלית פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי, הוצאת כרמל 2005), אני קוראת:

אֵין לִי פִילוֹסוֹפְיָה, יֵש לִי חוּשִים…
אִם עַל הַטֶּבַע אֲדַבֵּר זֶה לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ מַהוּ,
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה אֲנִי אוֹהֲבוֹ
כִּי הָאוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְעוֹלָם מָה הוּא שֶׁהוּא אוֹהֵב
אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָמָּה הוּא אוֹהֵב, וּמַה זֶּה לֶאֱהֹב…

לֶאֱהֹב זוֹ תְּמִימוּת נִצְחִית
וְהַתְּמִימוּת הַיְּחִידָה הִיא לֹא לַהֲגוֹת…

על פי שירים אחר שלו, פסואה אינו חסיד של פרשנות מפנימה שבה עוסקים, לכאורה, מיסטיקנים. אבל אין כאן פולמוס כלל, כי בכל מקרה בתי השיר שלו מוליכים אותי אל האוהבים, תואר נוסף שהסוּפים מכנים בו את 'היודעים':

התמימות היא לראות את המים הזכים, לטעום את טעמם כי טוב: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה" (תהילים לד, ט). בלשון הסוּפית, 'היודעים' נקראים גם 'אוהבים' (מֻחִבּוּן). מי שנפתחו עיני ליבו מתעורר; מי שמתעורר, רואה ושומע; מי שרואה ושומע, אוהב.

מסיפור סוּפִי לסדרה של נטפליקס

העולם הסוּפי רווי מעשיות. דברים שקרו לי, שקרו לכל אחד ואחת מאיתנו, אירועים שקורים מאז ומעולם לעוברי-האורַח הסוּפים, אלו שנקראים גם דרווישים. מעשיות שחוזרים ומספרים המורים והלקטנים מימים קדמונים ועד היום וגם מה שמספרים הדרווישים עצמם, מה שנאסף באסופות על שבחי המורים ועל תלמידיהם בערבית, בפרסית, בטורקית וגם בעברית, מעשיות שהן מזון לנשמה, איגרות מעופפות מעבר לזמן. והנה מעשה בתוך מעשה:

במפגש עם קבוצת למידה על סוּפִים וסוּפיוּת שוחחנו על "העדפת הזולת" – אִיתַ'אר. קראנו יחד סיפור שמספר סוּפִי בשם מוחמד אִבְּן אל-פַרַגִ'י, איש רמלה בן המאה ה-9 (למידע נוסף ראו הסוּפים: אנתולוגיה, 145, 537).

יצאתי משַאם [סוריה] בדרך המדבר. במשך ימים אחדים מצאתי את עצמי תועה בישימון, כמעט שמַתִּי. עודני במצב הזה והנה שני נזירים פוסעים כמי שזה עתה יצאו ממקום סמוך והם הולכים למנזרם הקרוב. פניתי אליהם ואמרתי: לאן פניכם? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: מנין אתם באים? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: יודעים אתם היכן אתם? אמרו: במלכותו אנחנו, בממלכתו ולפניו.

פניתי אל נפשי בגערה: נזירים מקיימים את מידת הביטחון יותר מִמֵּךְ! ולהם אמרתי: הֲתרשו שאחבור אליכם? אמרו: עשה כרצונך.

הלכתי אחריהם. כשירד הלילה עמדו הם לתפילתם ואני עמדתי לתפילת הערב והיטהרתי בחול.[1]

ראו אותי שאני מיטהר בחול וצחקו. כשסיימו את תפילתם, חפר אחד מהם באצבעותיו בקרקע והנה הופיעו מים ואוכל. עמדתי נדהם. אמרו לי: מה לך? התקרב, אכול ושתה.

אכלנו ושתינו ואני התכוננתי לתפילת הלילה. המים יבשו ולא נראו עוד אלא בשעת התפילה. התפללתי ביחידות עד עלות השחר ואז התפללתי את תפילת השחר והמשכנו בדרך עד רדת הלילה. כשירד הלילה התקדם האחד, התפלל עם חברו, קרא קריאות, חפר בקרקע ושוב נבעו מים והופיע אוכל מזומן לאכילה.

בלילה השלישי אמרו לי: מוסלמי, הלילה תורך לבקש מהאל. עמדתי בוש ונכלם באיברים מכונסים ובשקט אמרתי: אלוהיי, יודע אני כי חטאיי אינם מתירים שיהיו לי אצלך משוא פנים וכבוד, אבל מבקש אני ממך שלא תבַזֶּה אותי בעיניהם לבל יתקלסו בי ובמוחמד נביאנו עליו השלום ובאומתו של מוחמד. עודני מתפלל והנה מעיין זורם ואוכל בשפע.

וכך אכלנו ושתינו והדברים נמשכו עד שהגיע תורי בשנית ושוב עשיתי מה שעשיתי בראשונה, והנה מאכל כדי שניים ומים כדי שניים. קטונתי בעיניי והעמדתי פני אוכל ושותה, אך לא אכלתי ולא שתיתי. והשניים שותקים. כשהגיע תורי בשלישית שוב קרה הדבר. אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמרתי: אינני יודע. ובחשכת הלילה נשאתי את עיניי והנה קול דובר אלי: רצינו שתקיים את מידת העדפת הזולת אשר בה ייחדנו את הנביא מוחמד מבין הנביאים והשליחים עליהם השלום; זה סימָנו וזה החסד אשר בו התברכו הוא ובני אומתו אחריו עד יום התחייה.

אמר: וכאשר הגיע תורי ברביעית והדבר נשנה באותו אופן אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמור לנו למה חסר מזונך? אמרתי: אינכם יודעים מה הדבר? אמרו: לא. אמרתי: האל רצה שאקיים את מידת העדפת הזולת, לפיכך העדפתי אתכם על עצמי.

ביקשנו מהאל יתעלה שיוציא אותנו מהמדבר ויביאנו אל מקום היישוב הקרוב ביותר. עוד אנו מהלכים, נגלו לפנינו משכנות ירושלים.

ועכשיו למעשה שבתוך המעשה:

בעקבות השיחה והסיפור שקראנו במפגש, הגיע אלי מייל מאחד המשתתפים. הוא שאל אם צָפיתי בסידרה "יוּנוּס אֶמְרֶה" ואם כן, האם שמתי לב לסיפור ניסי דומה למה שקרה לסוּפי הנודד איש רמלה. כשצפיתי, הבנתי שהוא התכוון לנס שקרה לגיבור הסידרה, הדרוויש-המשורר יונוס אֶמְרֶה שחי באנטוליה (מת 1320), כשהיה במצב של חֶסֶר ואין אונים אחרי ימים רבים של נדודים: לפתע, ליד מערה חשוכה, הופיעו לצידו שני דרווישים אלמונים, גם הם בלי מזון ומשקה, אבל ראו זה פלא, בזכות תפילותיהם התממשו לשלושתם מאכל ומשקה. זה ומה שקרה אחר-כך מעוררים את יונוס וחל אצלו, ולא בפעם הראשונה, 'היפוך הלב'.

חיפשתי וגם מצאתי באתר נטפליקס את הסידרה הטורקית הזאת. ואז, בצפייה ממושכת שדורשת אורך רוח והתמסרות, קרה גם לי דבר-מה שאיני יכולה לתאר אלא 'היפוך לב': נִבְעָה בי פרץ אהבה, התאהבות שאליה התפללתי זה זמן רב בשעותי הדמומות. למרות השפה הזרה לי וההקשרים ההיסטוריים והחברתיים המוכרים לי רק מהספרות המקצועית, למרות כל אלו, יוּנוּס אֶמְרֶה, סיפוריו, חייו ושירתו הציתו בי שוב אהבה חריפה שהיכרתי אי-אז – אהבה למה? לישיבה במחיצת המורה, לנדודים, לדבקות, ליושרה, לנחישות שבלעדיהן קשה ללב להיפתח בדרך הארוכה שמנסה שוב ושוב לעקוף את העצמי, הנַפְס, העצמי שאינו יכול לִצְפּוֹת מעבר לעצמו. 

על מה אני כותבת? על העדפת הזולת? על יוּנוּס אֶמְרֶה? על תפילה מתוך האַיִן? על ניסים במדבר? על אהבה?

[1] כשאין מים במסע מותר להיטהר בחול; פעולה זו נקראת תַיַמֻּם.