״תהום של אש״ – מסע ההכשרה של אירנה טווידי באמצעות מורה סוּפי

פורסם: 04/12/2020 | מאת: Sara Sviri | נושאים: אהבה, געגועים, חוכמת הלב, מיסטיקה, סוּפיות, צוּפיות | Tags: אוטוביוגרפיה, אירנה טווידי, גורוג׳י, הפיכת הלב, מורה ותלמיד, ממואר, מצבים (אחואל), נקשבנדיה, סופיות היום, סינדרום היו-יו, תהום של אש | 2 תגובות

לאירנה טווידי מורתי התוודעתי בלונדון בשנת 1980. זה היה חודשים מספר אחרי שהגשתי את עבודת הדוקטור שלי על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, מיסטיקן מוסלמי בן המאה התשיעית ממרכז אסיה. שנים עסקתי באיתור כתבי היד בערבית של חיבוריו הרבים, בפענוחם, בעריכה ומיון של החומרים הרבים שאספתי ובחקר המשמעויות ההיסטוריות והדתיות שלהם. מיד אחרי שהגשתי את המחקר, כמי שפתאום עתותיה בידיה, נרשמתי לשיעורי יוגה, ודרך המורה ליוגה שלי, הגעתי לביתה של טווידי. מרים, המורה ליוגה, תיארה אותה בהתלהבות האופיינית לה כ״מורה סוּפית״. באותם ימים התפרסם באנגליה ספרה של טווידי Chasm of Fire (בעברית ״תהום של אש״), שהוא ״סיפור של הכשרה רוחנית באמצעות מורה סוּפי.״ הקשר הסוּפי סקרן אותי, כמובן, ואחרי שורה של הפצרות הסכימה מרים שאתלווה אליה בביקורה אצל גב׳ טווידי, המורה הסוּפית. על שום מה חשתי שלא נכון שאבוא בעצמי אלא רצוי שאתלווה למישהו שכבר פגש בה איני יודעת. יום אחד בראשית פברואר 1980, בשעות אחר הצהרים, הגענו לדירה קטנה בפרוור של צפון-מערב לונדון. אישה לא צעירה קיבלה את פנינו והכניסה אותנו לחדר גדול למדי נטול רהיטים זולת שטיח שכיסה את רצפת החדר, ספת קיר, שתי כורסאות, שמיכות מקופלות בפינה וכריות על השטיח. כשמונה אנשים ונשים היו שרועים על הכריות ועל השטיח, חלקם עצומי-עיניים, חלקם משוחחים ביניהם חרישית.

מה אני זוכרת מהפגישה הראשונה הזאת? שיער שיבה אסוף, עיניים כחולות חודרות, אף שהזכיר לי ציפור חדת מקור, ומבטא מתגלגל שמקורו לא ברור – אולי רוסי? אולי לא? בוודאי לא מזרחי. לא, באותה שעה עדיין לא הייתה לי הרגשה של ׳הגעתי הביתה׳ כמו שהייתה לטווידי כשירדה מהרכבת בעיר ההודית קאנפור לפני הפגישה הראשונה עם המורה שלה. הרגשתי נבוכה כלשהו. ישבתי בשיכול רגלים על אחת הכריות ושתקתי. מרים הציגה אותי בקצרה. הוזמנתי לבוא בימי רביעי אחה״צ. באותה עת, כך היה הנוהג, הגיעו התלמידים לביתה כל אחד ואחת במועד המיועד להם. לימים, כשהקבוצה סביב טווידי גדלה, היא הייתה פותחת את דלתה לכל המשחרים לפתחה מדי יום בין שלוש לשבע, להוציא סופי השבוע. בימי ששי היו מפגשים מיוחדים שבהם הגיעו משתתפים רבים יותר וכולנו ישבנו למדיטציה דמומה כפולה: ראשונה ארוכה והשנייה קצרה יותר. בין לבין חולקו תה ועוגיות. אחר-כך מישהו קרא שיר או סיפור, התנהל שיח כלשהו, אבל לא דיאלוג מובנה סביב נושא מסוים. בפגישות היינו יושבים על השטיח או הכריות ושוקעים במצב מדיטטיבי שבספרה היא קוראת לו ׳דהיאנה׳. היו אלה מצבים של התמוססות, התמזגות או פשוט מדיטציה. לא היו הנחיות, לא היו הרצאות, לא היו שיעורים. בדומה למה שהתרחש בביתו של גורוג׳י שלה – לימים למדתי ששמו מהאטמה ראדא מוהאן לאל ג׳י מהראג׳ – עיקר הפגישה הייתה הישיבה, או אפילו השכיבה, בדממה, לרוב בעיניים עצומות. עוד למדתי לימים שהמסורת הסוּפית שאליה השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו, מה שקוראים במינוח הסוּפי סִלְסִלָה, הייתה הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדִית והענף המיוחד שלה הנַקְשְבַּנְדיה-מוג׳דדיה. פלא על כל פלא: הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדִית ידועה בעולם האסלאם כאחת הטריקות הסוּפיות המקפידות ביותר על זיקה לסונה – לאורתודוכסיה והשריעה הסונית. והנה בהודו התפתח ענף של הטריקה הזאת שמקבל אל תוכו, ואפילו מכשיר כמורים, הינדים ובני דתות אחרות שלא המירו את דתם. גורוג׳י ובני משפחתו היו סוּפים הינדים; טווידי נולדה לדת הרוסית הפרבוסלבית ומעולם לא המירה את דתה, וגם בקרב תלמידיה לא הייתה התאסלמות

כשהקבוצה גדלה, התפתח בינינו נוהג של שיתוף סיפורי חלומות או אירועים מופלאים אחרים כחלק מהעבודה הפנימית שנעשתה במחיצתה של טווידי. מישהו היה מספר חלום או חזיון או התנסות שקרו לו או לה, וחברי הקבוצה היו מציעים פרשנויות שונות, בעיקרן תובנות אסוציאטיביות שנשאבו ממעמקי הלב, השכל וגם מהשכלה כללית. רבות מהתובנות היו טעונות במשקעים יונגיאניים. כשלעצמי, לעיתים רחוקות הצעתי פרשנויות ששאבתי מלימודי הסוּפיות. לרוב המשתתפים לא היה רקע אקדמי בתחום הזה. טווידי הייתה קוראת לי בהתקלסות כלשהי ״למדנית בעל כורחה״ – באנגלית זה נשמע יותר טוב: The Reluctant Scholar. איני זוכרת פעמים רבות שבהן טווידי סיפקה את הפרשנות. אבל אמירה אחת שלה חרוטה על לוח ליבי: ״אנחנו נפגשים בלילה ומכירים זה את זה.״ בכל מקרה, בפגישות לא הייתה אווירה דידקטית או דוגמטית. מה היה בהן? הייתה אנרגיה מחשמלת, בעיקר בשעות הדמומות, לא רק בשעת המדיטציה הדמומה, אלא גם בשתיקות, בפסקי הזמן בין שיח לשיח, שתיקות שהיו טעונות איכות בלתי מפורשת, נוכחת בסמיכות מופלאה.

טווידי לא לימדה במובן המקובל של המושג. היא נכחה, ונוכחותה הולידה מצבי נוכחות גם אצלנו. לפעמים נשאלה שאלה. טווידי אהבה לענות, פעמים בהיתול – שמחה לנקב חור בבלון ההתלהבויות שלנו – פעמים בסיפורים על גורוג׳י, המורה האהוב שלה. הנה סיפור שגם אני אוהבת לזכור ולהזכיר:

איש אחד, מספרת טווידי, מבכירי תלמידיו, היה בא, מתיישב ומיד שוקע בסמאדהי עמוק. אחרי דקות ספורות, גורוג׳י היה מפריע לו, קורא לו בשמו ואומר: פאנדיטג׳י, פאנדיטג׳י, מה שלום אימא שלך? פאנדיטג׳י, בעל כורחו, היה מתנער מהמצב העמוק ובשפה רפה היה עונה לגורוג׳י על שאלתו ומיד חוזר למצבו הקודם. אחרי רגעים מועטים היה גורוג׳י מנער אותו שוב ושואל: ודודך היקר, פאנדיטג׳י, האם הוטב לרגלו? שוב היה פאנדיטג׳י מתנער, מפלבל בעיניו ועונה בנימוס. וכך הלאה שוב ושוב. טווידי, שעל ידענותה ווכחנותה אפשר ללמוד ממה שהיא מספרת ב״תהום של אש״, לא יכלה לשאת את זה והתריסה בפני גורוג׳י על שהוא מפריע לפאנדיטג׳י להגות בדממה. ״אכן,״ ענה גורוג׳י, ״זה מה שאני מלמד אתכם: לעבור בקלות ובמיידות ממצב למצב, לחיות בעת ובעונה אחת בשני העולמות.״ ואולי אמר בכל העולמות, או בכל מרחבי תודעת הלב. מי יודע.

 במה שנוגע למצבים, אל לי לפסוח על מה שטווידי כינתה ״סינדרום היוֹ-יוֹ״. באנו לפגישות עם כמיהה והמית לב אבל גם עם מצבי נפש מתחלפים נוכח מאורעות חיינו: לעתים כואבים וסוערים, לעתים שמחים באיזו הצלחה או כועסים ומתוסכלים בשל כישלון. כשמצבי הנפש באו לידי ביטוי במפגשים, טווידי הייתה אומרת משהו כגון, ״הנה היוֹ-יוֹ סינדרום״, ובכך התכוונה, כמובן, לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח שלנו, בדומה למתואר במושגים פסיכולוגיים כדו-פולאריות. מצבי רוח ונפש קוטביים המתחלפים כמו מזג האוויר, או כמו העליות והירידות של כדור היוֹ-יוֹ, מתועדים בשפע בספרות ובשירה הסוּפית, אבל לא בהכרח כמצבים פסיכולוגיים, אלא כאירועים פנימיים הקורים להולכים בדרך האהבה המיסטית נוכח מצבי פתיחות לגילויים של האהוב הנשגב מזה או למצבי הסח-הדעת ובושת פנים מזה. האהבה היא מצב סוער, ואנו כולנו, לצדה של טווידי, חווינו אהבה – אהבת האל ואהבת המורה.

הנה שתי דוגמאות להיפוך כזה מהספר של טווידי:

3 באפריל.

עצבות גדולה בתוכי עד כי איני מוצאת מלים לתארה. אין בי שום רצון לשוחח אתו [עם המורה]. מגיעה בבוקר ויושבת. בעשר בערך הוא משלח אותי הביתה. מין ריקנות. הכול דומה כמת. לא נותרו בי שום תשוקות, זולת אחת, זולת געגועים איומים, נחרצים. כמדומה, אין שום תקווה, מין שלווה העשויה אופל (עמ' 101).

וב-17 באפריל:

עבר עלי לילה מלא זרמי אהבה. אמש, בשבתי סמוך אליו, היה הגוף רווי תחושת שלווה שאין כדוגמתה… כששילח אותי הביתה, סבורה הייתי כי רק שבע וחצי, אבל בבית ראיתי כי כבר אחרי תשע. הזמן חלף מהר כל כך… שלווה עמוקה. ללא מודעות מרובה. מין מצב של הוויה (עמ' 107-105).

הדרך הסוּפית, הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדית וחַכִּים תִרְמִדִ׳י

הדרך הנַקְשְבַּנְדית קרויה על שמו של בהאא׳ א-דין נקשבנד מהעיר בוכארא שבמרכז אסיה (מת 1389). היא הגיעה להודו בסוף המאה ה-15 באמצעות תלמידיו של מורה נכבד ורב השפעה משַאש (טשקנט של ימינו) בשם עבידאללה אחראר (מת 1490). כיוון התפשטות שני של הדרך הזאת היה למערב וגם היום הנַקְשְבַּנְדיה רווחת בטורקיה ובמזרח התיכון. במאה ה-16 הסתפח אליה איש דת חשוב, רחב אופקים ורב השפעה מהפנג׳אב שבמזרח הודו בשם אחמד סירהינדי (מת 1624). ממנו צמח הזרם ההודי הידוע כנַקְשְבַּנְדיה-מוג׳דדיה וזה הזרם שאליו השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו. גם טווידי ותלמידיה נמנים עם הזרם הזה. ב-3 באוקטובר 1961, אחרי אחת הפגישות הראשונות שלה עם גורוג׳י, טווידי כותבת ביומנה, זה שלימים התפרסם כ״תהום של אש״:

אמרתי לו שאינני יודעת מהי סוּפיות.

גורוג׳י ענה:

סוּפיות היא דרך חיים. אין זו דת או פילוסופיה, יש סוּפים הינדים, סוּפים מוסלמים, סוּפים נוצרים. הגורו הנערץ שלי מהאראג׳ היה מוסלמי.

וב-25 בדצמבר 1962 היא מצטטת את המורה שלה:

״השושלת הנַקְשְבַּנְדית, הסוּפים הזהובים, משתלשלת מהנביא. ממלא המקום הראשון היה [אבו בכר] חותנו של הנביא. אבל הסוּפים קדומים הם מהנביא. הסוּפיות קיימת מאז ומעולם – זוהי החכמה הקדמונית. אלא שלפני הנביא לא היו   נקראים סוּפים. בשם זה נקראו רק מאות אחדות אחרי מותו.״

כ׳למדנית בעל כורחה׳, כפי שכינתה אותי טווידי, לא היה לי רצון להיכנס לדיון המבוסס על נתיבי הידע ההיסטורי, האקדמי. לא לשם זה הייתי שם. אבל קרה משהו באחת הפגישות הראשונות שלי אתה שאת משמעותו הבנתי רק אחרי שנים. אחרי שנודע לטווידי שכתבתי דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, שעליו לא שמעה קודם לכן, היא ביקשה לקרוא את עבודתי. התנצלתי שהדוקטורט הוא בעברית וכל מה שיש בידי באנגלית הוא ״אבסטרקט״, הצגה כללית של המחקר. היא ביקשה שאתן לה לקרוא אותו ואני כמובן נעניתי בהתרגשות. אחרי זמן מה, כשהחזירה לי את האבסטרקט, אמרה כך:

״אבו עבדאללה [חַכִּים תִרְמִדִ׳י]״ – מאז קראה לו ׳אבו׳ על דרך הקיצור – ״הוא אחד מאבותינו״ (one of our ancestors); ״זהו אותו ידע כזה שלימד אותנו גורוג׳י על-פי המסורת הנַקְשְבַּנְדית.״

שוב שתקתי. לא היה טעם שאומר שבכל שנות מחקרי לא מצאתי הוכחה לקשר בין אבו עבדאללה חַכִּים תִרְמִדִ׳י לבין הנַקְשְבַּנְדיה. במחיצתה הסרתי מעלי את הסממנים האקדמיים. הבנתי את דבריה כביטוי לכך שהיא מקבלת אותי לחבורת תלמידיה – ודי היה לי בכך. אבל אחרי שנים, בפגישה אחת שבה טווידי לא נכחה בשל ניתוח עיניים שעברה זמן לא רב לפני כן, פנה אלי אחד המשתתפים, מין דרוויש גבוה ובהיר שער שלא הכרתי קודם, ושאל אם אני שרה שכתבה דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י. כשעניתי בחיוב הוציא מתרמילו ספר קטן בשם Masters of Wisdom of Central Asia של אחד בשם חסן שושוד, פתח אותו בעמ׳ 44 וסימן לי לקרוא פסקה מפרק המביא אמירות של בהאא׳ א-דין נקשבנד. וכך אומר בהאא׳ א-דין:

״אחרי עשרים שנה תחת ההשפעה הרוחנית של הח׳ואג׳ה (קרי ח׳וֹגָ׳ה, Master) מוחמד א-תרמד׳י, הרי אני ללא תכונות וללא גוונים. הרוצים להכירני [דעו], כי הנני ללא גוונים וללא תכונות.״

ובכן, הקביעה האינטואיטיבית של טווידי, מה שבמסורת הסוּפית קוראים פִרַאסָה, ידיעת הלב שלה, שבאה לידי ביטוי מפתיע באחת הפגישות הראשונות שלי אתה – נמצאה מאומתת. ל׳למדנית בעל כורחה׳ כמוני ניתנה הוכחה שחור על גבי לבן על הזיקה הרוחנית העמוקה, האזוטרית, בין בהאא׳ א-דין נקשבנד לחַכִּים תִרְמִדִ׳י. יתרה מכך: ידעתי שהספר של חסן שושוד, שנכתב טורקית ותורגם לאנגלית, הוא חלק ממסורת ספרותית ארוכת שנים בשפות שונות בשבחי המורים הנַקְשְבַּנְדים, אלו שקרויים גם ח׳וג׳אגאן, Masters. נזכרתי גם שמזה שנים, מאז שהתחלתי לעסוק בחַכִּים תִרְמִדִ׳י, מצוי בספרייתי ספר בערבית שכותרתו ״האורות הקדושים בשבח המורים הנַקְשְבַּנְדים״. ספר זה, שיערתי, הוא, מן הסתם, גרסה ערבית של המסורת הספרותית המתגלגלת הזאת. בהזדמנות הראשונה אפוא שלפתי מאחד המדפים בספרייתי את הספר הזה, שדפיו הצהובים דקים, מהוהים ודורשים זהירות כי לא אחת הושקו (שלא במתכוון) מי גשמים, ובעמ׳ 131 קראתי:

כשסיפר בהאא׳ אל-דין על ההשראה המגיעה מהפנייה (תַוַגֻּ׳ה) אל רוחניותם של   המורים הגדולים [שהלכו לעולמם], הוא אמר: לתַוַגֻּ׳ה יש השפעה מוחלטת על   התפנות גמורה מכל ההתקשרויות – הפנימיות והחיצוניות. תַוַגֻּ׳ה לרוחניותו של האִמַאם מוחמד בן עלי אל-חַכִּים א-תִרְמִדִ׳י מביאה למחיית התְכוּנוֹת… זה לי עשרים ושתיים שנים שאני תחת עקבותיו של אל-חַכִּים א-תִרְמִדִ׳י; כשם שהוא היה נטול תכונות, כך גם אני היום ללא תכונות – כל היודע יודע.

נסגר המעגל.

הפיכת הלב: בין מורה ותלמיד

הסוּפים אומרים: דרכנו היא דרכו של הלב לאלוהים. המצבים המתהפכים של הלב בדרך לאהוב האלוהי הם המצבים המיסטיים שאליהם נחשפים ההולכים בדרך. במעמקי הלב, שהוא איבר עשוי רבדים רבדים, שוכן מה שבשפה הסופית נקרא ׳סוד׳ (סִרּ ובריבוי אסראר). שם מתרחש המפגש הנכסף, המופלא, בין משחר הדרך ואלוהים. החיים משתנים מהקצה אל הקצה. הטרנספורמציה משנַת החיים הזאת היא מעל לכוחותיהם של בני האדם. באמצעות מאמצים ואימונים בלבד לא ניתן להשיל את ההתקשרויות והאחיזות הטבועות בנו ובאישיותנו. לשם כך נזקקים למורה. למורה יש תפקיד כפול: אחד – להיות מראָה שבה ישתקפו לתלמיד האיכויות האלוהיות הנשגבות; שניים – להשתמש באנרגיה המיסטית שלו כדי להפיק אהבה בלב התלמיד, אהבת אמת, שאיננה תלויה בדבר. זה מה שחולל גורוג׳י בליבה של גב׳ טווידי כשישבה אצלו תוהה ומתייסרת.

ב-22 באוגוסט היא מצטטת את גורוג׳י:

מי שכותב מתוך קריאת ספרי אחרים ולא מתוך התנסות עצמית הוא שוטה, ומי שקורא את ספריו אף הוא שוטה. אבל אַת תכתבי מתוך התנסות עצמית, אמתית וחיה… כל הספקות וכל הייסורים שגורם לך השכל אינם מעכבים בעד האהבה. השכל מנסה, אך האהבה אינה נפגמת באמת. אלמלא כן, לא הייתי מכוון אלייך את תשומת לבי… כשתכתבי את הספר, אל תשכחי להדגיש כיצד נוצרת האהבה… תלמידַי, אם חיים הם כפי שמצפה אני מהם ואם הולכים הם בדרכי בכל דבר ודבר, מגשימים הם את הכרת האלוהים בחיים הללו, בהחלט… את הכרת האלוהים מוכרחים להגשים בגלגול חיים אחד, בחיים הללו… נכון, אני נוזף בך, כי אני יודע שהאהבה גדולה מכל דבר אחר. הגורו הנערץ שלי מהראג׳ היה נוזף בי תמיד, ואני רק ישבתי לפניו בראש מורכן. חושב הייתי בלבי כי הצדק אתו, איוולת היא להתמרד כל העת״ (עמ׳ 143 – 144)

ומה אומר אני בנקודת סיום זאת? אשרי שזכיתי ללמוד ולהתנסות בחוכמת הלב של חכים תרמד׳י, גורוג׳י, וגב׳ טווידי. מתוך הכרת תודה והכרה בזכות זו, אני מניחה כאן הקלטה חיה של ״תהום של אש״ למשחרי הדרך באשר הם.

לספר ״תהום של אש״ תוכלו להאזין ביוטיוב: https://www.youtube.com/playlist?list=PL-g9KExzUEHluWeYU8JZfPXKTcGyCnfR5

אני מודה להוצאת חדקרן שבאתר האינטרנט שלה התפרסמה הרשימה הזאת לראשונה.

---

מהי השפה שלי – 2: או למה ערבית? (המשך)

פורסם: 16/09/2020 | מאת: Sara Sviri | נושאים: חוכמת הלב, מיסטיקה, סוּפיות, צוּפיות | Tags: אדריס שאה, אוספנסקי, גורדייף, דַ׳וְק, היפוך הלב, התעוררות, חוכמת הלב, טעם, לב, לשון, סופיות, קיסטר, תַוְבַּה | השארת תגובה

בתחילת השנה התשיעית בבית הספר התיכון – למדתי בריאלי בחיפה – התבקשנו לבחור במגמה. לא ידעתי במה אבחר: ריאלית וביולוגית ירדו מהפרק; חברתית? ספרותית? לא הריחו לי נכון. באחת ההפסקות צותתתי לשתי נערות. אחת מהן אמרה שתבחר במגמה המזרחית – אור! אפשרות שלא חשבתי עליה. ואומנם, משנשרו אפשרויות אחרות, נשארה זו, המגמה המזרחית: אלמד ערבית ותולדות האסלאם, למה לא? יותר על דרך השלילה משעל דרך החיוב. אבל בדיעבד הסתבר שנולדו דברים טובים. היינו מעטים, רק שבעה, הנערה שצותתי לה בחרה לבסוף במגמה אחרת. והעיקר, בחיי השבעה שהיינו הופיע קיסטר (לימים פרופ׳ מ״י קיסטר), מורה מעצב, מורה שהדיף כריזמה ויָדַע להעביר, להקשיב ולראות. ההוראה שלו לא הייתה סתמית, היא הייתה מאתגרת, מרתקת, מטלטלת, נוגעת, כמו פיסות הגיר שהיה מטיל בנו בחדווה מפעם לפעם כשדרש תשומת לב אמתית, כשציפה מאיתנו ללהט, להשקעה שלא על מנת לקבל פרס. השקעה – לא בערכים אלא בלימוד חי, אחר, מלא ידע ודמיון.

הערבית שלמדנו איתו הייתה לא רק שפה אלא עולם חי ותוסס, אבל סוּפים לא היו שם. הם לא היו הבחירה הטבעית של המורה האהוב שהציג את עצמו בהזדמנויות שונות כ'פוזיטיביסט'. אז איך נכנסים הסוּפים לסיפור שלי? זה אירע באוניברסיטה. נרשמתי ללימודי ערבית ובלשנות שמית. והנה, בשנת הלימודים השנייה, סטודנט גמלוני, אחד מחברי ללימודים, הניח בידי ספרון שכתב מישהו בשם אוּסְפֶּנְסְקִי: "הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם". בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת תרגם אותו לעברית שמואל הוגו ברגמן, הוגה ואיש רוח ירושלמי ידוע. הספרון הזה בעט אותי בבת אחת אל תוך העולם המופלא של גיאורג איוונוביץ גורדייף, המורה של אוספנסקי. באחד מפרקי הספר, אוספנסקי, בעקבות גורדייף, מדבר על כך שהאדם ישן. התיאור שלו תפס אותי כשהייתי שרויה באיזה מצב לא מוכר של אי יכולת להתאפס ולהרגיש ערה, באמת הייתי שרויה במצב של שינה בהליכה. זה לא היה מצב נשגב, אלא מין התקפלות פנימה של התודעה, מעין ריחוף, איטום, מן הסתם יש לזה שם בתורת הנפש. לא חשבתי על אפשרות של טיפול, אולי הייתי שקועה עמוק מדי בשינה המוזרה הזו, שבה, לכאורה, התנהלתי פחות או יותר בצורה תקינה, אבל הרגשתי שאני בקושי חיה. כשהתחלתי לקרוא בספר של אוספנסקי קרה דבר מוזר: התעוררתי. זה היה אירוע שלא ניתן למחות מהזיכרון, אירוע שבו התחלתי 'לזכור' את עצמי בלי לדעת באיזה שם קוראים לכך ושעל זה מדברת חוכמת הלב, החוכמה של המיסטיקנים. לימים למדתי שבשפה הסוּפית קוראים לנקודת מפנה חשובה זו "תשובה" (תַוְבַּה), היפוך הלב. התעוררתי. הדרך התחילה לקבל חיים, ממשות, וכיוון.

זמן מה לאחר מכן נפל לידי ספר נוסף: "הסוּפים" של אִדריס שַאה, ספר שהעלה מהאוב דיוקן של עולם רחוק-קרוב, מוכר-לא-מוכר, קיים-לא-קיים. והרי תמהיל משַכֵּר: ערבית עם כריזמה, דמיון ומעוף; אוספנסקי והצצה לעולמו המהפנט של גורדייף; ואִדריס שַאה, מספר סיפורים סוּפִיִים שמצפינים מסרים בלי תלות בזמן ומקום. התמהיל הזה הוליד בי תשוקה, לפעמים משכרת, חד-כיוונית, לא רק ללמוד סוּפיוּת, אלא לעבוד סוּפיוּת, לחיות סוּפיוּת.

כשמצאתי את עצמי דוקטורנטית בחוג לערבית באוניברסיטת תל אביב התחלתי ללמוד ואגב כך גם ללַמֵד, בשקידה וברצינות, סוּפיוּת, יותר נכון טקסטים סוּפיים, בלי דרך חזרה.

מהי סוּפִיוּת?

הסוּפִיוּת, כמוה כיצירת אומנות; היא דוחה ארגון, סיווג וקִטלוג. היא דוחה תיאוריות ודוֹגמוֹת. את הדוגמות ועיקרי האמונה שלה, כמו גם את המצוות, הסוּפיוּת מאמצת מהאסלאם שבחיקו נבטה וצמחה, אבל כשלעצמה, היא מכוונת אל הוויה שלמה, אחדותית, בלי פירוקים, ניתוחים וסכימות. יש השואלים, למשל, אם הסוּפים מאמינים בגלגול נשמות; לאו דווקא, שהרי הסוּפים רואים את עצמם כבני הרגע: "הסוּפי הוא בן הרגע" הם קוראים כמעט בכל האסופות הקדומות (אל-סוּפִי אִבְּן וַקְתִהִ). לאמור, הם אינם עסוקים במה שנוגע לעתיד או לעבר אלא מכוונים את תודעתם לנקודת הווייה אחדותית מעבר לזמן ומקום. דרך התבוננות ממוקדת, עכשווית, במרכז הפנימי החבוי בתוככי העולם והאדם, הם מנסים להפיק מתוכם מודעות צלולה. הם רואים שהעולם והאדם משתנים כל העת, ולפיכך כל נסיון לתאר אותם בדרך של המשגות ורעיונות יעוות אותם – אותנו – לבבואות קפואות, חסרות חִיּוּת. התבוננות ממוקדת בעצמם ובעולם, לא דרך השכל אלא דרך הלב, מקרבת אותם, ולוּ על דרך הרמז, אל הסוד החי המחבר עליונים ותחתונים.

בעקבות הסוּפים ניתן לומר כך: יש גוף, נפש ושכל, אבל בראש ובראשונה יש לֵב. זהו לא רק מושג אנטומי או פואטי. זהו מקור החיים והחוכמה. חוכמת הסוּפים היא חוכמת הלב. זהו שם יאה יותר ממיסטיקה. ללא עבודת הלב, התעסקות בכלי החישה, ההרגשה והחשיבה, ואפילו לימוד של מקורות ומסורות, משאירות אותנו ישֵנים. חכמי הלב הם אלו שיודעים להתבונן מעבר לצורות ולמבנים המוכרים אל המציאות החבויה בהן ולהעיר גם בנו את התשוקה אליה. את המציאות הזאת – בלשון הסוּפית מדברים על 'משמעויות' (מַעַאנִי) – לא ניתן להשיג באמצעות החושים, השכל, לימוד או חיקוי. יודעים אותן בטעימה (בסוּפית דַ׳וְק), בהתנסויות חיות המגרות את חושי הלב – בלשון הסוּפית קוראים להם 'עיני הלב ואוזניו' – פותחות אותם ומרחיבות אותם. באמצעות פרקי זמן דוממים, מה שהסוּפִים קוראים "זכירה" (דִ'כְּר), ובאמצעות היחשפות לשֶפַע הזורם מהמורים, מהחיים עצמם ומהאל, הולכים חושי הלב ומתפתחים ואיתם, כמו אילן עתיר עלים, ענפים ופֵרות, צומחת עבודת הלב.

---

מיסטיקה כאתיקה ב'

פורסם: 11/07/2010 | מאת: Sara Sviri | נושאים: אתיקה, מיסטיקה, סוּפיות, צוּפיות | Tags: אַאדַאבּ, אתיקה, אתיקטות, חוק דתי, טוב ורע, מוסר, מיסטיקה, סופיות, פיטר סינגר, צופיות, שריעה | תגובה אחת

ברשומה הקודמת דיברתי על אתיקה ועל מיסטיקה כאתיקה. לפני שאמשיך בבירור הקביעה כי הסוּפיות היא "מיסטיקה אֶתית" וכי מה שמייחד אותה כשיטה מיסטית היא האתיקה המובנית לתוכה, כדאי שאנסה להבהיר למה אני מתכוונת ב"אתיקה". מהי בעצם אתיקה? חיפוש באינטרנט מעלה מכלול של אתרים, ברובם כאלה שעוסקים באתיקה מקצועית וגם כאלה שעוסקים בהגדרות, בעיקר בהגדרה של "אתיקה" מול "מורליות" או "מוסר". ניתן להיסחף לדיון סימנטי ואינטלקטואלי מפותל על ההבחנות הדקות שבין המושגים השונים הנוגעים לאותם מישורים בחיינו שבהם אנחנו נקראים להבחין ולבחור בין טוב /נכון/ ראוי לבין רע/ שגוי/ פסול. ללא ספק נמצא כי אמות המידה שלנו להבחנות ולבחירות שאנו עושים מותנות במידה מרובה בערכים דתיים, פילוסופיים, משפטיים ואחרים שמקובלים עלינו ועל הזרמים התרבותיים שאליהם אנחנו משתייכים. הפילוסוף פיטר סינגר http://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Singer , למשל , כותב (ההדגשות שלי):

What is ethics? The word itself is sometimes used to refer to the set of rules, principles, or ways of thinking that guide, or claim authority to guide, the actions of a particular group; and sometimes it stands for the systematic study of reasoning about how we ought to act…

Some writers use the term 'morality' for the first, descriptive, sense in which I am using 'ethics'… I have not adopted this usage. Both 'ethics' and 'morality' have their roots in a word for 'customs', the former being a derivative of the Greek term from which we get 'ethos', and the latter from the Latin root that gives us 'mores', a word still used sometimes to describe the customs of a people… Ethics has no necessary connection with any particular religion, nor with religion in general.

Peter Singer (ed), Ethics, 1994

בדומה לסינגר, גם בשימוש שאני עושה במושג "אתיקה" הדגש הוא על נוהג ('customs'), על דרכי התנהגות, על קוד של התנהגות בפועל; לאו דווקא על   חשיבה מופשטת, פילוסופית או תיאולוגית, אודות טוב ורע, ראוי ובלתי ראוי.

כללי התנהגות (קוד אתי, אתיקטות) נרשמו בתרבות הסוּפית לכל מצב ומצב. בערבית הם נקראים אַאדַאבּ.

מהם המצבים השונים שלגביהם פיתחו המורים הסוּפיים כללי התנהגות; מה היחס בין כללי התנהגות אלה לבין המצוות הדתיות החלות על הסוּפים, שהרי כמוסלמים הם חיים על-פי דיני החוק הדתי של האסלאם, השַרִיעַה; ומה לכל זה וללֵב – על כך ברשומות הבאות שיבואו עלינו לטובה.

---

מיסטיקה כאֶתיקה א'

פורסם: 09/07/2010 | מאת: Sara Sviri | נושאים: אתיקה, מיסטיקה, סוּפיות, צוּפיות | Tags: גילויים, התנסות, חוויה, לַב, קדוּשה | 4 תגובות

מה זו מיסטיקה כאֶתיקה?

א'

במבוא לאנתולוגיה יש תת-פרק שכותרתו "מיסטיקה כאֶתיקה" (עמ' 28-27). הגדרה זו אינה מובנת מאליה. בכלל, אין הגדרה אחת של 'מיסטיקה' המקובלת על כל המשתמשים במושג הזה. בשיח האקדמי הנוגע לחקר הדת יש אפילו כאלה התוהים על עצם קיומה של קטגוריה כזו. אף-על-פי-כן, המושג 'מיסטיקה' והדיון בתופעות הקשורות בה רווחים מאד בתרבות בת-ימינו. על-פי-רוב מתכוונים למכלול של תופעות רגשיות מועצמות ותובנות עמוקות שמשיגים באמצעות התנסות ישירה (כלומר אישית, ייחודית) בדבר-מה נשגב ומופלא. בהקשר זה מדברים על "החוויה המיסטית" או "הידיעה המיסטית". משתמשים במושג הזה גם בהתייחסות לתופעות שנתפסות כעל-טבעיות, ולפיכך עניינים מאגיים, כגון שימושי אותיות ושמות, גם הם נכללים לפעמים במה שמוגדר כמיסטי. המימד המיסטי נתפס לעתים כקשור בקדושה: מקום קדוש, ספר קדוש, אישיות קדושה, שמות קדושים, פרקטיקות קדושות. יש בו, כך אומרים, התייחסות לאלוהי, לטרנסצנדנטי, למה שמעבר לחושים ומעבר לתפיסת השכל.

בכל אלו – מהי מיסטיקה כאֶתיקה ובאיזה מובן נכון (או לא נכון) לראות בסוּפיות (כפי שאני עושה) מיסטיקה אֶתית?

ובכן, כדאי אולי לומר מלכתחילה שההיבטים השונים של 'מיסטיקה' שהבאתי למעלה נמצאים גם בסוּפיות: יש בה התייחסות לגילויים אישיים ולחזיונות של העולמות העליונים, לקרבה אינטימית לאל (בערבית זה נקרא אֻנְס), לסערות רגשיות עזות (לפעמים קוראים לכך 'שיכרון', בערבית סֻכְּר), לאהבה עזה לפעמים עד טירוף, לראיית הנסתר; יש בה ספרות שעוסקת בהיבטים סודיים של פסוקי הקוראן, מרבים לספר בשבחם של הקדושים ידידי האל (אַוְליַאא' בערבית)  ובמעשיהם המופלאים (כַּרַאמַאת) – ועוד כהנה וכהנה. אלא שנראה כי כל התופעות הללו תלויות באיבר אחד, הלֵב (בערבית קַלְבּ): הלב נמצא במרכזה של ההוויה האנושית והוא נועד להיות הכלי שבתוכו ובאמצעותו באים הגילויים המיסטיים לידי מימוש. לשם כך יש להכשיר אותו, כי בלי שיעבור דרך ארוכה של הכשרה ועידון יישאר מגושם, חתום ולא מואר, אולי אפילו אפל, ואז לא יוכל למלא את התפקיד המיוחד שלשמו נועד.

 

---

מוֹטוֹ סוּפי

פורסם: 04/07/2010 | מאת: Sara Sviri | נושאים: סִפרות, סוּפיות, צוּפיות, שירה מיסטית | Tags: גשם, הטריקה הקאדרית, עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, שירה מיסטית | השארת תגובה

מתוך עמוד השער של האנתולוגיה

מֵהַשָּמַיִם יוֹרְדִים גִּשְמֵי הַבְּרָכָה אֶל הָאֲדָמָה, וְהָאֲדָמָה מוֹצִיאָה מִינֵי צְמָחִים.

מֵהַשָּמַיִם יוֹרֵד הַדָּבָר הַזֶּה אֶל אַדְמַת הַלְּבָבוֹת;

הַלְּבָבוֹת רוֹטְטִים, וּמִכָּל יְדִיעָה הַיּוֹרֶדֶת עֲלֵיהֶם נוֹבְטִים מִינֵי צְמָחִים:

סוֹדוֹת, חָכְמוֹת, יִחוּד, בִּטָּחוֹן, תְּפִלָּה חֲרִישִית, קִרְבַת הָאֵל יִתְעַלֶּה;

וְצוֹמְחִים בּוֹ בַּלֵּב אִילָנוֹת וּפֵרוֹת לְמִינֵיהֶם;

וְנַעֲשׂים בְּתוֹכוֹ מִדְבָּרִיּוֹת וַעֲרָבוֹת, יַמִּים, נְהָרוֹת וְהָרִים;

הוּא נִהְיָה מְקוֹם מִפְגָּש לִבְנֵי אָדָם וְשֵדִים, מַלְאֲכִים וְרוּחוֹת.

הַדָּבָר הַזֶּה הוּא מֵעֵבֶר לַשׂכֶל; גְּבוּרָה וְכֹחַ שֶל מַמָּש, רָצוֹן וְיֶדַע שֶל הָאֵל עַצְמוֹ;

הוּא נוֹתֵן אוֹתוֹ לִיחִידֵי סְגוּלָה, לִמְתֵי מְעַט מִבֵּין בְּנֵי הָאָדָם.

עַבְּד אל-קַאדִר אל-גִ'ילַאנִי, מת בבגדאד ב-1166, על שמו קרויה הטַרִיקַה הקַאדִרִית

---

הסוּפים: אנתולוגיה

פורסם: 29/06/2010 | מאת: Sara Sviri | נושאים: סוּפיות, צוּפיות | Tags: אנתולוגיה, אתיקה, מיסטיקה אסלאמית, סוּפי, ערבית | 16 תגובות

באפריל 2008 הוציאה "ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב" יחד עם "מפה" ובתמיכת "מ ספרות מופת עברית" אנתולוגיה סוּפית בתרגומי ובעריכתי תחת הכותרת "הסופים: אנתולוגיה". עבודת העריכה והתרגום של האנתולוגיה ערכה שנים אחדות, אך מעבר לשנים הללו נמשכת תקופת חיים ארוכה שהחלה כשלמדתי ערבית בביה"ס הריאלי בחיפה ואח"כ באוניברסיטה העברית בירושלים. בשלב כלשהו – נדמה לי שזה היה בשלב שבו הייתי צריכה לבחור בְּכיוון לדוקטורט – החלטתי להתמקד בחקר העולם המופלא של המיסטיקאים המוסלמים, הידועים בדרך כלל בשם "סוּפים". במשך שנות לימודי ואחריהן עברתי טלטלות רבות ושהיתי שנים לא מעטות בחו"ל. באחדות משנות הטלטלה הללו נותקה רציפות העבודה האקדימית שלי. אף-על-פי-כן, הקשר שלי עם הסוּפיות התמיד כל העת. הרצון להבין למה, התהייה על כוח המשיכה של התרבות הסוּפית, המחשבה כי טוב היה לשתף גם אחרים בקטעי ספרות עזי ביטוי של מחברים סוּפיים, באמרות החוכמה שלהם ובדרישות האתיות של המורים הסוּפיים – כל אלו ועוד מביאים אותי להעלות דברים בבלוג שלי שזה מקרוב נולד.

---