מהי השפה שלי 3: חוכמת הלב

כשאני כותבת סוּפִיוּת, באיזו שפה אני כותבת? יש כאן שאלה? יש ויש: כפי שמראה הסיומת -וּת, המילה סוּפִיוּת היא בעברית, אבל מרבית דוברי העברית שמשיחים אתי על עניינים 'רוחניים' מתעקשים לומר סוּפִיזְם. הצורה הזאת, עם הסיומת -יזם, שאת אוזניי היא צורמת, עוברת לעברית משפות לעז ונדבקת ללשון המשיחים בה כמו וירוס. כמעט ונואשתי מלבקש מחברי המשיחים אתי לשנות ממנהגם ולומר סוּפִיוּת. אני מהרהרת על זה ואומרת לעצמי: האם על כבודה של העברית את שומרת או על ההעדפות שלך? סוּפִיוּת או סוּפִיזְם – מה מני יהלוך? ואז אני ממשיכה ושואלת: סופיות, סופיזם – מהו המונח בערבית? ניתן היה לחשוב שבערבית אומרים תַסַוֻּף, אלא שהמונח תַסַוֻּף אינו בלעדי למיסטיקה המוסלמית. כך, למשל, בערבית מודרנית, למיסטיקה יהודית קוראים אל-תַסַוֻּף אל-יַהוּדִי; למיסטיקה הודית אל-תַסַוֻּף אל-הִנְדִי וכן הלאה. תַסַוֻּף התקבע אפוא כשם גנרי למיסטיקה דרך כלל. אם כך, איך אומרים סוּפִיוּת בערבית? אל-תַסַוֻּף אל-סוּפִי? אל-תַסַוֻּף אל-אִסְלַאמִי? זה מבלבל. הבלבול גובר עוד יותר כשמסכימים שסופיות, סופיזם, תסוף, יהיו המונחים אשר יהיו, מתיחסים למיסטיקה, לענף המיסטי שצמח (בעיקר) בחיק האסלאם – ואם כן, בערבית או בעברית איך אומרים מיסטיקה?

העברית, כידוע, אימצה את המושגים הלועזיים MYSTICISM, MYSTIC, אבל רבים מסתייגים מהשימוש הזה, אם, דרך כלל, בשל רתיעה משימוש במילים לועזיות לעניינים יהודיים ואם, דרך פרט, בשל השימוש הרווח במונחים הללו במקורות נוצריים-פרוטסטנטיים. בכל מקרה, מיסטיקה ומיסטיקנים הן מילים זרות ומוזרות שהתאזרחו בעברית בעל כורחם של דקדקנים לשוניים. לחילופין מציעים הקפדנים מונחים כגון "תורת הסוד" או "חוכמת הנסתר (ח"ן)". בערבית כמו בעברית אין מונח אחד המקביל ל'מיסטיקה'. משתמשים במילים שונות ובראשן תַסַוֻּף, אבל, כפי שראינו, המונח הזה אינו בלעדי למיסטיקה המוסלמית; מאידך, כמעט ואין משתמשים במונחים הלועזיים הידועים. אז איך מתרגמים מיסטי ומיסטיקה לערבית? עברתי על רשימות באתרים מילונאיים ומצאתי בהם היצע נכבד של ביטויים המבליטים תארים ותכונות שמתקשרים לסוּפיות, למשל סגפנות, טוהר, צניעות, פנימיות, סודיות, אבל לא מצאתי שהערבית המציאה מונח יחודי לציון התחום המיוחד הזה מבין תחומי הדת והאזוטריקה. בשלב מאוחר יחסית, בעיקר בספרות פרסית, החלו להשתמש במונח עִרְפַאן כדי לציין יידע גנוסטי, אזוטרי, מיסטי, אך קשה לומר שהמונח הזה התאזרח באופן שדובר ערבית ישתמש בו כמו שדובר אנגלית או עברית ישתמש במונחים הנגזרים מ'מיסטיקה'.

אבל לא על אלו אני רוצה לספר. אם אמשיך בכיוון הסימנטי-השוואתי הזה אסטה ממה שעליו אני מבקשת לספר באמת: מהי השפה שלי? ובשאלה הזאת איני רומזת לערבית או עברית או כל שפה שבה כתובים טקסטים ('מיסטיים'?) שמושכים את תשומת ליבי (תוך כדי כתיבה מסתבר לי שהמונח 'מיסטיקה' הוא פיל לבן שלמרות כל נסיונותי קשה לי להימנע ממנו). אני מתכוונת לשפה אחרת, שפה שמתרוננת בתוכי, שממגנטת אותי – כמו מוסיקה, כמו שירה, כמו דיוקן אהוב – שפה שמרעידה את קונכיות ליבי ומעוררת בי הימשכות בְּמִיָּדִיּוּת שאינה מבקשת להבין לְמָה לָמָּה וְאֵיך; באמת "משכני אחריך נרוצה". כן, מִיָּדִיּוּת שאינה בת זמן, שאינה חולפת, אלא נטמעת, נמזגת, בעורקי הדם, בשרירים, במפרקים; היא קמה אתי בבוקר ועוצמת את עינַי בלילה; היא קוראת אלי בשמי ואני, כמו זוליח'ה שכינתה את יוסף בשמות כל הדברים, אני קוראת אליה בשמות חיבה ויקר שעולים בי ומתחדשים. מנין הם עולים? ואולי דוקא יורדים? איך מדברים בשפה הזאת? איך קוראים לשפה הזאת?

והנה זיכרון: לפני שנים אחדות התבקשתי להעביר במכון ון ליר שיחה על פרשת השבוע במסגרת "פותחים שבוע – האדם ומשמעות החיים". מסיבות שונות בחרתי בפרשת "ויקהל", שעיקר עניינה הוראות לבניית המשכן במדבר. בפרקי הפרשה בספר שמות אני קוראת פסוקים שהדהודם חזק ובלתי נשכח: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. (שמות ל"ו ב'). או בפרק ל"א א: "… וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"; וגם זה: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (פרק ל"ה, כ"ה-כ"ו); וכן בפסוקים אחרים בפרשה. מה זה 'חכם לב', אני שואלת, ומיד ניצבים מולי תילי תילים של תשובות שכתבו תלמידי חכמים ופרשנים בני דורות רבים. אבל כשאני מנסה להבין מתוכי מהי "חוכמת הלב" ומיהו "חכם הלב" – כי איך אני מבינה דבר-מה אם לא מתוכי? – אני רואה בדמיוני לא מילים פרשניות אלא אנשים ונשים הפוסעים לאיטם בשוליו של מחנה הנוודים במדבר, כאילו להלמותו של תוף אחר. מילים של הנרי דיוויד תורו צפות בזכרוני: "אם אדם אינו צועד בקצב של חבריו, אולי זה משום שהוא מקשיב להלמות תוף אחר, רחוק או אחר ככל שיהיה." הלמות תוף אחר, שבאה ממקום אחר, רחוק-קרוב, מוכר-מוזר, והיא מושכת אנשים ונשים שקוראים להם חכמי לב ללכת בעקבותיה, להקשיב לה רוב קשב ולהניח לה להנחותם בדרך. ומיד מהדהד בי עוד פסוק, כאילו מעולם אחר ובשפה אחרת: "אכן בראנו את האדם… יען כי קרובים אנו אליו יותר מִוְּרִיד הצוואר" (קוראן, 50: 16). ואני יודעת: מהלכים בינינו מי שצועדים בשולי המחנה, מי שפוסעים לפעימותיה של מנגינה אחרת, לניגון של שפה אחרת. נשים ואנשים חכמי לב שמבינים את שהם שומעים בקשב עמוק; מבינים את שפת חוכמת הלב שלא למדו מאב או מאם, שניתנה לליבם ממקום אחר. אנחת רווחה מפציעה מתוכי: זוהי השפה שמפעמת בי, את שפת חוכמת הלב אני מבקשת; מבקשת אני לדבר ולחיות בשפת הלב, שפת הלב שלימדוני דרווישים ידועי שֵם ועלומי שֵם שמימים ימימה צועדים בשולי המחנה.

Bab'Aziz – FİLMARTI
מתוך הסרט באבא עזיז (תוניסיה, 2005)

מהי השפה שלי – 2: או למה ערבית? (המשך)

בתחילת השנה התשיעית בבית הספר התיכון – למדתי בריאלי בחיפה – התבקשנו לבחור במגמה. לא ידעתי במה אבחר: ריאלית וביולוגית ירדו מהפרק; חברתית? ספרותית? לא הריחו לי נכון. באחת ההפסקות צותתתי לשתי נערות. אחת מהן אמרה שתבחר במגמה המזרחית – אור! אפשרות שלא חשבתי עליה. ואומנם, משנשרו אפשרויות אחרות, נשארה זו, המגמה המזרחית: אלמד ערבית ותולדות האסלאם, למה לא? יותר על דרך השלילה משעל דרך החיוב. אבל בדיעבד הסתבר שנולדו דברים טובים. היינו מעטים, רק שבעה, הנערה שצותתי לה בחרה לבסוף במגמה אחרת. והעיקר, בחיי השבעה שהיינו הופיע קיסטר (לימים פרופ׳ מ״י קיסטר), מורה מעצב, מורה שהדיף כריזמה ויָדַע להעביר, להקשיב ולראות. ההוראה שלו לא הייתה סתמית, היא הייתה מאתגרת, מרתקת, מטלטלת, נוגעת, כמו פיסות הגיר שהיה מטיל בנו בחדווה מפעם לפעם כשדרש תשומת לב אמתית, כשציפה מאיתנו ללהט, להשקעה שלא על מנת לקבל פרס. השקעה – לא בערכים אלא בלימוד חי, אחר, מלא ידע ודמיון.

הערבית שלמדנו איתו הייתה לא רק שפה אלא עולם חי ותוסס, אבל סוּפים לא היו שם. הם לא היו הבחירה הטבעית של המורה האהוב שהציג את עצמו בהזדמנויות שונות כ'פוזיטיביסט'. אז איך נכנסים הסוּפים לסיפור שלי? זה אירע באוניברסיטה. נרשמתי ללימודי ערבית ובלשנות שמית. והנה, בשנת הלימודים השנייה, סטודנט גמלוני, אחד מחברי ללימודים, הניח בידי ספרון שכתב מישהו בשם אוּסְפֶּנְסְקִי: "הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם". בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת תרגם אותו לעברית שמואל הוגו ברגמן, הוגה ואיש רוח ירושלמי ידוע. הספרון הזה בעט אותי בבת אחת אל תוך העולם המופלא של גיאורג איוונוביץ גורדייף, המורה של אוספנסקי. באחד מפרקי הספר, אוספנסקי, בעקבות גורדייף, מדבר על כך שהאדם ישן. התיאור שלו תפס אותי כשהייתי שרויה באיזה מצב לא מוכר של אי יכולת להתאפס ולהרגיש ערה, באמת הייתי שרויה במצב של שינה בהליכה. זה לא היה מצב נשגב, אלא מין התקפלות פנימה של התודעה, מעין ריחוף, איטום, מן הסתם יש לזה שם בתורת הנפש. לא חשבתי על אפשרות של טיפול, אולי הייתי שקועה עמוק מדי בשינה המוזרה הזו, שבה, לכאורה, התנהלתי פחות או יותר בצורה תקינה, אבל הרגשתי שאני בקושי חיה. כשהתחלתי לקרוא בספר של אוספנסקי קרה דבר מוזר: התעוררתי. זה היה אירוע שלא ניתן למחות מהזיכרון, אירוע שבו התחלתי 'לזכור' את עצמי בלי לדעת באיזה שם קוראים לכך ושעל זה מדברת חוכמת הלב, החוכמה של המיסטיקנים. לימים למדתי שבשפה הסוּפית קוראים לנקודת מפנה חשובה זו "תשובה" (תַוְבַּה), היפוך הלב. התעוררתי. הדרך התחילה לקבל חיים, ממשות, וכיוון.

זמן מה לאחר מכן נפל לידי ספר נוסף: "הסוּפים" של אִדריס שַאה, ספר שהעלה מהאוב דיוקן של עולם רחוק-קרוב, מוכר-לא-מוכר, קיים-לא-קיים. והרי תמהיל משַכֵּר: ערבית עם כריזמה, דמיון ומעוף; אוספנסקי והצצה לעולמו המהפנט של גורדייף; ואִדריס שַאה, מספר סיפורים סוּפִיִים שמצפינים מסרים בלי תלות בזמן ומקום. התמהיל הזה הוליד בי תשוקה, לפעמים משכרת, חד-כיוונית, לא רק ללמוד סוּפיוּת, אלא לעבוד סוּפיוּת, לחיות סוּפיוּת.

idries shah the sufis robert graves - AbeBooks

כשמצאתי את עצמי דוקטורנטית בחוג לערבית באוניברסיטת תל אביב התחלתי ללמוד ואגב כך גם ללַמֵד, בשקידה וברצינות, סוּפיוּת, יותר נכון טקסטים סוּפיים, בלי דרך חזרה.

מהי סוּפִיוּת?

הסוּפִיוּת, כמוה כיצירת אומנות; היא דוחה ארגון, סיווג וקִטלוג. היא דוחה תיאוריות ודוֹגמוֹת. את הדוגמות ועיקרי האמונה שלה, כמו גם את המצוות, הסוּפיוּת מאמצת מהאסלאם שבחיקו נבטה וצמחה, אבל כשלעצמה, היא מכוונת אל הוויה שלמה, אחדותית, בלי פירוקים, ניתוחים וסכימות. יש השואלים, למשל, אם הסוּפים מאמינים בגלגול נשמות; לאו דווקא, שהרי הסוּפים רואים את עצמם כבני הרגע: "הסוּפי הוא בן הרגע" הם קוראים כמעט בכל האסופות הקדומות (אל-סוּפִי אִבְּן וַקְתִהִ). לאמור, הם אינם עסוקים במה שנוגע לעתיד או לעבר אלא מכוונים את תודעתם לנקודת הווייה אחדותית מעבר לזמן ומקום. דרך התבוננות ממוקדת, עכשווית, במרכז הפנימי החבוי בתוככי העולם והאדם, הם מנסים להפיק מתוכם מודעות צלולה. הם רואים שהעולם והאדם משתנים כל העת, ולפיכך כל נסיון לתאר אותם בדרך של המשגות ורעיונות יעוות אותם – אותנו – לבבואות קפואות, חסרות חִיּוּת. התבוננות ממוקדת בעצמם ובעולם, לא דרך השכל אלא דרך הלב, מקרבת אותם, ולוּ על דרך הרמז, אל הסוד החי המחבר עליונים ותחתונים.

בעקבות הסוּפים ניתן לומר כך: יש גוף, נפש ושכל, אבל בראש ובראשונה יש לֵב. זהו לא רק מושג אנטומי או פואטי. זהו מקור החיים והחוכמה. חוכמת הסוּפים היא חוכמת הלב. זהו שם יאה יותר ממיסטיקה. ללא עבודת הלב, התעסקות בכלי החישה, ההרגשה והחשיבה, ואפילו לימוד של מקורות ומסורות, משאירות אותנו ישֵנים. חכמי הלב הם אלו שיודעים להתבונן מעבר לצורות ולמבנים המוכרים אל המציאות החבויה בהן ולהעיר גם בנו את התשוקה אליה. את המציאות הזאת – בלשון הסוּפית מדברים על 'משמעויות' (מַעַאנִי) – לא ניתן להשיג באמצעות החושים, השכל, לימוד או חיקוי. יודעים אותן בטעימה (בסוּפית דַ׳וְק), בהתנסויות חיות המגרות את חושי הלב – בלשון הסוּפית קוראים להם 'עיני הלב ואוזניו' – פותחות אותם ומרחיבות אותם. באמצעות פרקי זמן דוממים, מה שהסוּפִים קוראים "זכירה" (דִ'כְּר), ובאמצעות היחשפות לשֶפַע הזורם מהמורים, מהחיים עצמם ומהאל, הולכים חושי הלב ומתפתחים ואיתם, כמו אילן עתיר עלים, ענפים ופֵרות, צומחת עבודת הלב.