מהי השפה שלי 3: חוכמת הלב

כשאני כותבת סוּפִיוּת, באיזו שפה אני כותבת? יש כאן שאלה? יש ויש: כפי שמראה הסיומת -וּת, המילה סוּפִיוּת היא בעברית, אבל מרבית דוברי העברית שמשיחים אתי על עניינים 'רוחניים' מתעקשים לומר סוּפִיזְם. הצורה הזאת, עם הסיומת -יזם, שאת אוזניי היא צורמת, עוברת לעברית משפות לעז ונדבקת ללשון המשיחים בה כמו וירוס. כמעט ונואשתי מלבקש מחברי המשיחים אתי לשנות ממנהגם ולומר סוּפִיוּת. אני מהרהרת על זה ואומרת לעצמי: האם על כבודה של העברית את שומרת או על ההעדפות שלך? סוּפִיוּת או סוּפִיזְם – מה מני יהלוך? ואז אני ממשיכה ושואלת: סופיות, סופיזם – מהו המונח בערבית? ניתן היה לחשוב שבערבית אומרים תַסַוֻּף, אלא שהמונח תַסַוֻּף אינו בלעדי למיסטיקה המוסלמית. כך, למשל, בערבית מודרנית, למיסטיקה יהודית קוראים אל-תַסַוֻּף אל-יַהוּדִי; למיסטיקה הודית אל-תַסַוֻּף אל-הִנְדִי וכן הלאה. תַסַוֻּף התקבע אפוא כשם גנרי למיסטיקה דרך כלל. אם כך, איך אומרים סוּפִיוּת בערבית? אל-תַסַוֻּף אל-סוּפִי? אל-תַסַוֻּף אל-אִסְלַאמִי? זה מבלבל. הבלבול גובר עוד יותר כשמסכימים שסופיות, סופיזם, תסוף, יהיו המונחים אשר יהיו, מתיחסים למיסטיקה, לענף המיסטי שצמח (בעיקר) בחיק האסלאם – ואם כן, בערבית או בעברית איך אומרים מיסטיקה?

העברית, כידוע, אימצה את המושגים הלועזיים MYSTICISM, MYSTIC, אבל רבים מסתייגים מהשימוש הזה, אם, דרך כלל, בשל רתיעה משימוש במילים לועזיות לעניינים יהודיים ואם, דרך פרט, בשל השימוש הרווח במונחים הללו במקורות נוצריים-פרוטסטנטיים. בכל מקרה, מיסטיקה ומיסטיקנים הן מילים זרות ומוזרות שהתאזרחו בעברית בעל כורחם של דקדקנים לשוניים. לחילופין מציעים הקפדנים מונחים כגון "תורת הסוד" או "חוכמת הנסתר (ח"ן)". בערבית כמו בעברית אין מונח אחד המקביל ל'מיסטיקה'. משתמשים במילים שונות ובראשן תַסַוֻּף, אבל, כפי שראינו, המונח הזה אינו בלעדי למיסטיקה המוסלמית; מאידך, כמעט ואין משתמשים במונחים הלועזיים הידועים. אז איך מתרגמים מיסטי ומיסטיקה לערבית? עברתי על רשימות באתרים מילונאיים ומצאתי בהם היצע נכבד של ביטויים המבליטים תארים ותכונות שמתקשרים לסוּפיות, למשל סגפנות, טוהר, צניעות, פנימיות, סודיות, אבל לא מצאתי שהערבית המציאה מונח יחודי לציון התחום המיוחד הזה מבין תחומי הדת והאזוטריקה. בשלב מאוחר יחסית, בעיקר בספרות פרסית, החלו להשתמש במונח עִרְפַאן כדי לציין יידע גנוסטי, אזוטרי, מיסטי, אך קשה לומר שהמונח הזה התאזרח באופן שדובר ערבית ישתמש בו כמו שדובר אנגלית או עברית ישתמש במונחים הנגזרים מ'מיסטיקה'.

אבל לא על אלו אני רוצה לספר. אם אמשיך בכיוון הסימנטי-השוואתי הזה אסטה ממה שעליו אני מבקשת לספר באמת: מהי השפה שלי? ובשאלה הזאת איני רומזת לערבית או עברית או כל שפה שבה כתובים טקסטים ('מיסטיים'?) שמושכים את תשומת ליבי (תוך כדי כתיבה מסתבר לי שהמונח 'מיסטיקה' הוא פיל לבן שלמרות כל נסיונותי קשה לי להימנע ממנו). אני מתכוונת לשפה אחרת, שפה שמתרוננת בתוכי, שממגנטת אותי – כמו מוסיקה, כמו שירה, כמו דיוקן אהוב – שפה שמרעידה את קונכיות ליבי ומעוררת בי הימשכות בְּמִיָּדִיּוּת שאינה מבקשת להבין לְמָה לָמָּה וְאֵיך; באמת "משכני אחריך נרוצה". כן, מִיָּדִיּוּת שאינה בת זמן, שאינה חולפת, אלא נטמעת, נמזגת, בעורקי הדם, בשרירים, במפרקים; היא קמה אתי בבוקר ועוצמת את עינַי בלילה; היא קוראת אלי בשמי ואני, כמו זוליח'ה שכינתה את יוסף בשמות כל הדברים, אני קוראת אליה בשמות חיבה ויקר שעולים בי ומתחדשים. מנין הם עולים? ואולי דוקא יורדים? איך מדברים בשפה הזאת? איך קוראים לשפה הזאת?

והנה זיכרון: לפני שנים אחדות התבקשתי להעביר במכון ון ליר שיחה על פרשת השבוע במסגרת "פותחים שבוע – האדם ומשמעות החיים". מסיבות שונות בחרתי בפרשת "ויקהל", שעיקר עניינה הוראות לבניית המשכן במדבר. בפרקי הפרשה בספר שמות אני קוראת פסוקים שהדהודם חזק ובלתי נשכח: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. (שמות ל"ו ב'). או בפרק ל"א א: "… וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"; וגם זה: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (פרק ל"ה, כ"ה-כ"ו); וכן בפסוקים אחרים בפרשה. מה זה 'חכם לב', אני שואלת, ומיד ניצבים מולי תילי תילים של תשובות שכתבו תלמידי חכמים ופרשנים בני דורות רבים. אבל כשאני מנסה להבין מתוכי מהי "חוכמת הלב" ומיהו "חכם הלב" – כי איך אני מבינה דבר-מה אם לא מתוכי? – אני רואה בדמיוני לא מילים פרשניות אלא אנשים ונשים הפוסעים לאיטם בשוליו של מחנה הנוודים במדבר, כאילו להלמותו של תוף אחר. מילים של הנרי דיוויד תורו צפות בזכרוני: "אם אדם אינו צועד בקצב של חבריו, אולי זה משום שהוא מקשיב להלמות תוף אחר, רחוק או אחר ככל שיהיה." הלמות תוף אחר, שבאה ממקום אחר, רחוק-קרוב, מוכר-מוזר, והיא מושכת אנשים ונשים שקוראים להם חכמי לב ללכת בעקבותיה, להקשיב לה רוב קשב ולהניח לה להנחותם בדרך. ומיד מהדהד בי עוד פסוק, כאילו מעולם אחר ובשפה אחרת: "אכן בראנו את האדם… יען כי קרובים אנו אליו יותר מִוְּרִיד הצוואר" (קוראן, 50: 16). ואני יודעת: מהלכים בינינו מי שצועדים בשולי המחנה, מי שפוסעים לפעימותיה של מנגינה אחרת, לניגון של שפה אחרת. נשים ואנשים חכמי לב שמבינים את שהם שומעים בקשב עמוק; מבינים את שפת חוכמת הלב שלא למדו מאב או מאם, שניתנה לליבם ממקום אחר. אנחת רווחה מפציעה מתוכי: זוהי השפה שמפעמת בי, את שפת חוכמת הלב אני מבקשת; מבקשת אני לדבר ולחיות בשפת הלב, שפת הלב שלימדוני דרווישים ידועי שֵם ועלומי שֵם שמימים ימימה צועדים בשולי המחנה.

Bab'Aziz – FİLMARTI
מתוך הסרט באבא עזיז (תוניסיה, 2005)

מסיפור סוּפִי לסדרה של נטפליקס

העולם הסוּפי רווי מעשיות. דברים שקרו לי, שקרו לכל אחד ואחת מאיתנו, אירועים שקורים מאז ומעולם לעוברי-האורַח הסוּפים, אלו שנקראים גם דרווישים. מעשיות שחוזרים ומספרים המורים והלקטנים מימים קדמונים ועד היום וגם מה שמספרים הדרווישים עצמם, מה שנאסף באסופות על שבחי המורים ועל תלמידיהם בערבית, בפרסית, בטורקית וגם בעברית, מעשיות שהן מזון לנשמה, איגרות מעופפות מעבר לזמן. והנה מעשה בתוך מעשה:

במפגש עם קבוצת למידה על סוּפִים וסוּפיוּת שוחחנו על "העדפת הזולת" – אִיתַ'אר. קראנו יחד סיפור שמספר סוּפִי בשם מוחמד אִבְּן אל-פַרַגִ'י, איש רמלה בן המאה ה-9 (למידע נוסף ראו הסוּפים: אנתולוגיה, 145, 537).

יצאתי משַאם [סוריה] בדרך המדבר. במשך ימים אחדים מצאתי את עצמי תועה בישימון, כמעט שמַתִּי. עודני במצב הזה והנה שני נזירים פוסעים כמי שזה עתה יצאו ממקום סמוך והם הולכים למנזרם הקרוב. פניתי אליהם ואמרתי: לאן פניכם? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: מנין אתם באים? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: יודעים אתם היכן אתם? אמרו: במלכותו אנחנו, בממלכתו ולפניו.

פניתי אל נפשי בגערה: נזירים מקיימים את מידת הביטחון יותר מִמֵּךְ! ולהם אמרתי: הֲתרשו שאחבור אליכם? אמרו: עשה כרצונך.

הלכתי אחריהם. כשירד הלילה עמדו הם לתפילתם ואני עמדתי לתפילת הערב והיטהרתי בחול.[1]

ראו אותי שאני מיטהר בחול וצחקו. כשסיימו את תפילתם, חפר אחד מהם באצבעותיו בקרקע והנה הופיעו מים ואוכל. עמדתי נדהם. אמרו לי: מה לך? התקרב, אכול ושתה.

אכלנו ושתינו ואני התכוננתי לתפילת הלילה. המים יבשו ולא נראו עוד אלא בשעת התפילה. התפללתי ביחידות עד עלות השחר ואז התפללתי את תפילת השחר והמשכנו בדרך עד רדת הלילה. כשירד הלילה התקדם האחד, התפלל עם חברו, קרא קריאות, חפר בקרקע ושוב נבעו מים והופיע אוכל מזומן לאכילה.

בלילה השלישי אמרו לי: מוסלמי, הלילה תורך לבקש מהאל. עמדתי בוש ונכלם באיברים מכונסים ובשקט אמרתי: אלוהיי, יודע אני כי חטאיי אינם מתירים שיהיו לי אצלך משוא פנים וכבוד, אבל מבקש אני ממך שלא תבַזֶּה אותי בעיניהם לבל יתקלסו בי ובמוחמד נביאנו עליו השלום ובאומתו של מוחמד. עודני מתפלל והנה מעיין זורם ואוכל בשפע.

וכך אכלנו ושתינו והדברים נמשכו עד שהגיע תורי בשנית ושוב עשיתי מה שעשיתי בראשונה, והנה מאכל כדי שניים ומים כדי שניים. קטונתי בעיניי והעמדתי פני אוכל ושותה, אך לא אכלתי ולא שתיתי. והשניים שותקים. כשהגיע תורי בשלישית שוב קרה הדבר. אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמרתי: אינני יודע. ובחשכת הלילה נשאתי את עיניי והנה קול דובר אלי: רצינו שתקיים את מידת העדפת הזולת אשר בה ייחדנו את הנביא מוחמד מבין הנביאים והשליחים עליהם השלום; זה סימָנו וזה החסד אשר בו התברכו הוא ובני אומתו אחריו עד יום התחייה.

אמר: וכאשר הגיע תורי ברביעית והדבר נשנה באותו אופן אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמור לנו למה חסר מזונך? אמרתי: אינכם יודעים מה הדבר? אמרו: לא. אמרתי: האל רצה שאקיים את מידת העדפת הזולת, לפיכך העדפתי אתכם על עצמי.

ביקשנו מהאל יתעלה שיוציא אותנו מהמדבר ויביאנו אל מקום היישוב הקרוב ביותר. עוד אנו מהלכים, נגלו לפנינו משכנות ירושלים.

ועכשיו למעשה שבתוך המעשה:

בעקבות השיחה והסיפור שקראנו במפגש, הגיע אלי מייל מאחד המשתתפים. הוא שאל אם צָפיתי בסידרה "יוּנוּס אֶמְרֶה" ואם כן, האם שמתי לב לסיפור ניסי דומה למה שקרה לסוּפי הנודד איש רמלה. כשצפיתי, הבנתי שהוא התכוון לנס שקרה לגיבור הסידרה, הדרוויש-המשורר יונוס אֶמְרֶה שחי באנטוליה (מת 1320), כשהיה במצב של חֶסֶר ואין אונים אחרי ימים רבים של נדודים: לפתע, ליד מערה חשוכה, הופיעו לצידו שני דרווישים אלמונים, גם הם בלי מזון ומשקה, אבל ראו זה פלא, בזכות תפילותיהם התממשו לשלושתם מאכל ומשקה. זה ומה שקרה אחר-כך מעוררים את יונוס וחל אצלו, ולא בפעם הראשונה, 'היפוך הלב'.

After 'Dirilis: Ertugrul', Imran Khan wants you to watch another Turkish  drama | The Express Tribune
מתוך הסדרה יונוס אמרה: דרך האהבה

חיפשתי וגם מצאתי באתר נטפליקס את הסידרה הטורקית הזאת. ואז, בצפייה ממושכת שדורשת אורך רוח והתמסרות, קרה גם לי דבר-מה שאיני יכולה לתאר אלא 'היפוך לב': נִבְעָה בי פרץ אהבה, התאהבות שאליה התפללתי זה זמן רב בשעותי הדמומות. למרות השפה הזרה לי וההקשרים ההיסטוריים והחברתיים המוכרים לי רק מהספרות המקצועית, למרות כל אלו, יוּנוּס אֶמְרֶה, סיפוריו, חייו ושירתו הציתו בי שוב אהבה חריפה שהיכרתי אי-אז – אהבה למה? לישיבה במחיצת המורה, לנדודים, לדבקות, ליושרה, לנחישות שבלעדיהן קשה ללב להיפתח בדרך הארוכה שמנסה שוב ושוב לעקוף את העצמי, הנַפְס, העצמי שאינו יכול לִצְפּוֹת מעבר לעצמו. 

על מה אני כותבת? על העדפת הזולת? על יוּנוּס אֶמְרֶה? על תפילה מתוך האַיִן? על ניסים במדבר? על אהבה?


[1] כשאין מים במסע מותר להיטהר בחול; פעולה זו נקראת תַיַמֻּם.