מסיפור סוּפִי לסדרה של נטפליקס

העולם הסוּפי רווי מעשיות. דברים שקרו לי, שקרו לכל אחד ואחת מאיתנו, אירועים שקורים מאז ומעולם לעוברי-האורַח הסוּפים, אלו שנקראים גם דרווישים. מעשיות שחוזרים ומספרים המורים והלקטנים מימים קדמונים ועד היום וגם מה שמספרים הדרווישים עצמם, מה שנאסף באסופות על שבחי המורים ועל תלמידיהם בערבית, בפרסית, בטורקית וגם בעברית, מעשיות שהן מזון לנשמה, איגרות מעופפות מעבר לזמן. והנה מעשה בתוך מעשה:

במפגש עם קבוצת למידה על סוּפִים וסוּפיוּת שוחחנו על "העדפת הזולת" – אִיתַ'אר. קראנו יחד סיפור שמספר סוּפִי בשם מוחמד אִבְּן אל-פַרַגִ'י, איש רמלה בן המאה ה-9 (למידע נוסף ראו הסוּפים: אנתולוגיה, 145, 537).

יצאתי משַאם [סוריה] בדרך המדבר. במשך ימים אחדים מצאתי את עצמי תועה בישימון, כמעט שמַתִּי. עודני במצב הזה והנה שני נזירים פוסעים כמי שזה עתה יצאו ממקום סמוך והם הולכים למנזרם הקרוב. פניתי אליהם ואמרתי: לאן פניכם? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: מנין אתם באים? אמרו: איננו יודעים. אמרתי: יודעים אתם היכן אתם? אמרו: במלכותו אנחנו, בממלכתו ולפניו.

פניתי אל נפשי בגערה: נזירים מקיימים את מידת הביטחון יותר מִמֵּךְ! ולהם אמרתי: הֲתרשו שאחבור אליכם? אמרו: עשה כרצונך.

הלכתי אחריהם. כשירד הלילה עמדו הם לתפילתם ואני עמדתי לתפילת הערב והיטהרתי בחול.[1]

ראו אותי שאני מיטהר בחול וצחקו. כשסיימו את תפילתם, חפר אחד מהם באצבעותיו בקרקע והנה הופיעו מים ואוכל. עמדתי נדהם. אמרו לי: מה לך? התקרב, אכול ושתה.

אכלנו ושתינו ואני התכוננתי לתפילת הלילה. המים יבשו ולא נראו עוד אלא בשעת התפילה. התפללתי ביחידות עד עלות השחר ואז התפללתי את תפילת השחר והמשכנו בדרך עד רדת הלילה. כשירד הלילה התקדם האחד, התפלל עם חברו, קרא קריאות, חפר בקרקע ושוב נבעו מים והופיע אוכל מזומן לאכילה.

בלילה השלישי אמרו לי: מוסלמי, הלילה תורך לבקש מהאל. עמדתי בוש ונכלם באיברים מכונסים ובשקט אמרתי: אלוהיי, יודע אני כי חטאיי אינם מתירים שיהיו לי אצלך משוא פנים וכבוד, אבל מבקש אני ממך שלא תבַזֶּה אותי בעיניהם לבל יתקלסו בי ובמוחמד נביאנו עליו השלום ובאומתו של מוחמד. עודני מתפלל והנה מעיין זורם ואוכל בשפע.

וכך אכלנו ושתינו והדברים נמשכו עד שהגיע תורי בשנית ושוב עשיתי מה שעשיתי בראשונה, והנה מאכל כדי שניים ומים כדי שניים. קטונתי בעיניי והעמדתי פני אוכל ושותה, אך לא אכלתי ולא שתיתי. והשניים שותקים. כשהגיע תורי בשלישית שוב קרה הדבר. אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמרתי: אינני יודע. ובחשכת הלילה נשאתי את עיניי והנה קול דובר אלי: רצינו שתקיים את מידת העדפת הזולת אשר בה ייחדנו את הנביא מוחמד מבין הנביאים והשליחים עליהם השלום; זה סימָנו וזה החסד אשר בו התברכו הוא ובני אומתו אחריו עד יום התחייה.

אמר: וכאשר הגיע תורי ברביעית והדבר נשנה באותו אופן אמרו לי: מוסלמי, מה הדבר? אמור לנו למה חסר מזונך? אמרתי: אינכם יודעים מה הדבר? אמרו: לא. אמרתי: האל רצה שאקיים את מידת העדפת הזולת, לפיכך העדפתי אתכם על עצמי.

ביקשנו מהאל יתעלה שיוציא אותנו מהמדבר ויביאנו אל מקום היישוב הקרוב ביותר. עוד אנו מהלכים, נגלו לפנינו משכנות ירושלים.

ועכשיו למעשה שבתוך המעשה:

בעקבות השיחה והסיפור שקראנו במפגש, הגיע אלי מייל מאחד המשתתפים. הוא שאל אם צָפיתי בסידרה "יוּנוּס אֶמְרֶה" ואם כן, האם שמתי לב לסיפור ניסי דומה למה שקרה לסוּפי הנודד איש רמלה. כשצפיתי, הבנתי שהוא התכוון לנס שקרה לגיבור הסידרה, הדרוויש-המשורר יונוס אֶמְרֶה שחי באנטוליה (מת 1320), כשהיה במצב של חֶסֶר ואין אונים אחרי ימים רבים של נדודים: לפתע, ליד מערה חשוכה, הופיעו לצידו שני דרווישים אלמונים, גם הם בלי מזון ומשקה, אבל ראו זה פלא, בזכות תפילותיהם התממשו לשלושתם מאכל ומשקה. זה ומה שקרה אחר-כך מעוררים את יונוס וחל אצלו, ולא בפעם הראשונה, 'היפוך הלב'.

חיפשתי וגם מצאתי באתר נטפליקס את הסידרה הטורקית הזאת. ואז, בצפייה ממושכת שדורשת אורך רוח והתמסרות, קרה גם לי דבר-מה שאיני יכולה לתאר אלא 'היפוך לב': נִבְעָה בי פרץ אהבה, התאהבות שאליה התפללתי זה זמן רב בשעותי הדמומות. למרות השפה הזרה לי וההקשרים ההיסטוריים והחברתיים המוכרים לי רק מהספרות המקצועית, למרות כל אלו, יוּנוּס אֶמְרֶה, סיפוריו, חייו ושירתו הציתו בי שוב אהבה חריפה שהיכרתי אי-אז – אהבה למה? לישיבה במחיצת המורה, לנדודים, לדבקות, ליושרה, לנחישות שבלעדיהן קשה ללב להיפתח בדרך הארוכה שמנסה שוב ושוב לעקוף את העצמי, הנַפְס, העצמי שאינו יכול לִצְפּוֹת מעבר לעצמו. 

על מה אני כותבת? על העדפת הזולת? על יוּנוּס אֶמְרֶה? על תפילה מתוך האַיִן? על ניסים במדבר? על אהבה?

[1] כשאין מים במסע מותר להיטהר בחול; פעולה זו נקראת תַיַמֻּם.