מהי השפה שלי 5: שפת הדמיון (מבוא)

מנין עולים המראות והמילים אל לב המשוררים, ומליבם יוצאים אל העט או המקלדת ומשם אל הדף? ומה קורה להן למילים כשהן מגיעות אל עינַי או אוזנַי? איך קורה (או לא קורה) השִֹיחַ הזה שאני משיחה איתן במשחק המחבואים של האוהבים? אִבְּן עַרַבִּי, שנולד במורסיה בספרד המוסלמית ב-1165 ומת בדמשק ב-1240, חושף כי בתבניתם של בני האדם, בנוסף למערכות הפיסיולוגיות, הרגשיות והמנטליות, הוטמנה פונקציה המאפשרת לתודעה להתרחב ולגלות מה שאין הפונקציות הידועות קולטות: מראות אחרים, נופים חדשים, ארץ אחרת. את הפונקציה הזאת מכנה אבן ערבי דמיון (חַ'ַיאל), לא במובן של ׳פנטזיה׳ או ׳פיקציה׳ כפי שמקובל עלינו, אלא אדרבא, במובן של כלי שמכוון את תודעתנו אל האמת. עוד שֵם באמתחתו, בַּרְזַח', ועליו אכתוב עוד בהמשך. הדמיון עוקף את השכל והחושים; מֵעֵבֶר למה שהחושים קולטים ולמה שהשכל מֵבִין וממשיג, הדמיון הוא מה שמאפשר חיבור בין העולם המוכר, המוגבל והמצומצם לבין העולם העצום והמופלא שקיים בממדים אחרים של התודעה. לא רק בחלומות ובחזיונות נבואיים מתממש הדמיון ולא רק בשירים ודימויים; זהו, אומר אבן ערבי, כלי ההכרה הטוטאלי, בלעדיו לא תיתכן הכרה בשום מישור ממישורי התודעה. הנה דברים שהוא כותב בספרו פֻסוּס אל-חִכַּם – "אבני התשבץ של החוכמות":

"דע, כי אתה דמיון וכל מה שאתה אומר עליו שהוא אינו אתה – גם הוא דמיון. המציאות כולה היא דמיון בתוך דמיון, ואין המציאות האמיתית אלא האל – מנקודת המבט של מהותו ועצמותו, לא מנקודת המבט של שמותיו."

(פֻסוּס אל-חִכַּם, מהד' אבו אל-עלא עפיפי, בירות 1946, עמ' 104-101).

אבן ערבי מרחיק לכת ומראה כי הדמיון הוא אבן השתיה של ההכרה. הוא הגבול הדק מן הדק, הנתפס לא נתפס, השייך לא שייך, בין שני תחומי המציאות הקיימים כל הזמן זה לצד זה: התחום של המצוי באמת והתחום של המצוי לכאורה. לדמיון יש אפוא מעמד לימינלי, מרחב הבינים של 'היות בין לבין'. למרחב הזה אִבְּן עַרַבִּי קורא בַּרְזַח'. בַּרְזַח' הוא מונח המופיע בקוראן פעמיים, פעם כביטוי לגבול ששם האל בין שני ימים אשר מימיהם אינם מתערבים זה בזה למרות שהגבול ביניהם אינו נראה לעין (סורה 20-19:55), ופעם כביטוי לתחום שבו יימצאו נשמות המתים עד יום התחייה (סורה 100:23). באסכטולוגיה המוסלמית שהתפתחה בעקבות הפסוק הזה, בַּרְזַח' הוא הלימבו, מצב הביניים שבין המוות לבין התחייה ביום הדין.  אצל אבן ערבי הברזח׳ מבטא את ההבחנה – ובעצם את הקיום – בין המציאות שאליה אנו מורגלים כי בה אנו שרויים דרך קבע לבין המציאות האמתית המשתרעת אל מעבר לגבולות המוכרים לכאורה.

בבַּרְזַח', בממד הביניים הזה, כל היגד חיובי הוא גם היגד שלילי ולהיפך. מכאן שההיגד היחידי שניתן לומר על כל דבר ששואלים על קיומו ומהותו הינו "הוא לא הוא" (הֻוַ לַא הֻוַ). את הפרדוקס-לכאורה הזה מבטאת המראה כדימוי למצבי הביניים. כשאדם מסתכל במראה, מה הוא רואה?

האם הוא רואה את עצמו או שמא הוא רואה את מה שאינו עצמו? אם יאמר "את עצמי אני רואה" יצדק, ואם יאמר: "לא את עצמי אני רואה, אלא רק את דמות עצמי", גם אז יצדק.

שתי התשובות נכונות, אומר אִבְּן עַרַבִּי, זהו "הוא לא הוא." וכל זה הוא פעולת הבַּרְזַח', הדמיון, שבטבעו הכפול, בהשתייכותו אי-השתייכותו לשני מישורי ההוויה, הוא מכתיב את חוקי ההכרה ומרחיבם לאין שיעור:

"ממלכת דמיון היש רחבת ידים יותר
מהשכל ומהחושים, כי בשפעת המתנות
ניתנה לדמיון בצורה האחת ממלכה של צורות."

(מתוך ״הגילויים המכאיים״, תרגום שרה סבירי, הסופים אנתולוגיה 533). 

——-

זוכרים את משל המערה של אפלטון? אנשים (ומן הסתם גם נשים) יושבים כבולים בתוך מערה כשגבם אל פיתחה וכל תשומת ליבם מופנית אל מה שהם רואים על קיר המערה שלפניהם. אין הם יכולים להתבונן במה שמסביבם או מאחוריהם ואין הם יודעים שמה שהם רואים הם צללים של מציאות אחרת, מלאה יותר, חיה יותר, שנמצאת מחוץ למערה. איך יֵדעוּ? הלא מאז ומתמיד הם שרויים במצב הזה שבו המָשָל מוצא אותם. זהו איזור הנוחות שלהם. אבל ממַשֵּל המשל, אפלטון, 'יודע', שהרי אלמלא היה בין ׳היודעים׳, איך יכול היה להגות את הסיפור הזה? לא רק סיפור יפה הגה, הוא ׳יודע׳ שהאפשרות להתנתק מהכבלים ולצאת אל מחוץ למערה קיימת, לוּ רק היו הדמויות הכבולות מתעוררות משנת היסח הדעת שלהם. עובדה: אסיר אחד מביניהם הצליח לחלץ את עצמו (איך?) ונוכח לדעת שמחוץ למערה עולם חי, ער, רבגוני, וכי כל מה שראה בהיותו כבול הם רק צללי הדברים הממשיים שבחוץ. בהמשילו משל, בסַפְּרו סיפור, אפלטון מנסה לתווך בין הידיעה שהתגלתה לו לבין מצבם חסר התוחלת של יושבי המערה. גם אותנו הקוראים את המשל העתיק, אפלטון, כמו אבן ערבי, מנסה להעיר. כי לתווך משמע לנסות ולבקוע את תרדמת החושים של ישֵנֵי המערה, אותנו, שמצמצמת את הקיום ואת תודעת הקיום לרמה של צללים; מעשה של חסד הוא זה שמשפיע מי שיודע על זה שהכרתו רדומה.