מהי השפה שלי – 1

לפני שנים, באוקספורד, אירע שהקשבתי למוסיקה ווקלית נפלאה של הנריק גורצקי מושרת בפולנית:    (Henryk Górecki, A Ta Nasza Narew, Oh, Our River Narew). אני ילידת הארץ, הורַי, לפני מלחמת העולם השניה, כחלוצים, הגיעו מפולין בנפרד משתי ערים שונות. באוזנַי, כמו באוזנֵי מרבית בני דורי שגדלו בארץ, פולנית הייתה שפה מאוסה, לא בגלל זיכרונות עבר טראומטיים, אלא בגלל הצליל המשונה שלה שנשמע לנו זר ומכוער. פש פש פש היינו לועגים וממאנים להאזין לה, שלא לומר נמנעים מלקלוט ולשנן ולוּ מילים בודדות. (זה לא לגמרי נכון; בשנות החמישים הגיעו אלינו בני דוד מקרקוב. הם עברו את השואה ושרדו. השפה שדיברו בה ביניהם וגם עם הורי הייתה פולנית. מהם, כנראה, ספגתי משהו, יותר ניגון ממילים ממש).

והנה באוקספורד, בבגרותי, במפתיע, אירע לי אירוע כפול: ראשית, המוסיקה והשירה בפולנית פרטו על מיתרי לבי והולידו בי חום והתרגשות; שום הסתייגות מהפולנית המזומרת לא נעורה בי – שפת שירה נפלאה, מרוממת הציפה אותי. שנית, בבת אחת קלטתי שלא רק אני אלא גם הורַי מיאנו לדבר פולנית; כמו שגולי בבל תלו את כינורותיהם על הערבות (״עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ״), גם הם ומרבית חבריהם תלו מאחורי גבם את השפה שעליה גדלו במשך עשרים וכמה שנים לפחות. אימא הייתה מתפארת שהיא זוכרת לדקלם בתי שיר ארוכים של פאן תדיאוש מאת המשורר הפולני הנודע אדם מיצקביץ, אבל לדבר פולנית כשפת דיבור יומיומית, אגבית – הס מלהזכיר.

אני כותבת זאת כי הקשבתי לשיחה על ערבית וספרות ערבית שנערכה לא מזמן במוזאון תל אביב. אלמוג בהר, אחד המשתתפים בשיחה, ביכה את אובדן השפה הערבית אצל בני הדור השני והשלישי של יהודי עיראק. הוא, כך סיפר, הינו בן למשפחה שמצד אמו מקורה בבגדאד. סבתא שלו, לואיז עליזה, סיפר, בסוף ימיה, במצב דמנטי, התחילה לדבר רק ערבית יהודית בגדאדית ואת העברית שקנתה לה עם הגעת המשפחה לארץ כאילו שכחה לגמרי. ואז אלמוג הבין בהבזק שהשפה הערבית בדיאלקט היהודי-בבלי שלה, שאבדה לכאורה בסביבתו, בעצם נצורה בתוכו, אילמת ומפוחדת. ״הערבית שלי אילמת, מסתתרת מאחורי תריסי העברית״, כתב באחד משיריו. אחרי שגילה שבדמו זורמת הערבית של בני הדורות הקודמים, הלך ללמוד ערבית באוניברסיטה, בעיקר ערבית ספרותית, והתחיל לחבר שירים בעברית ובערבית גם יחד, בסגנון ימי-ביניימי שקוראים מַטְרוּז (מילולית מעשה רקמה), שנשמר בפיוטים דו-לשוניים במפגש בין ערבית לעברית.

הקשבתי לאלמוג רוב קשב. הדברים נגעו גם בי. עלה בי בבהירות זכר האירוע שאירע לי לפני שנים באוקספורד, כשהקשבתי לשירי נהר בפולנית של גורֶצקי. באוקספורד הבנתי פתאום – גם לי זה קרה בהבזק – שבאיזשהו מקום בנבכַי יש מקום גם לפולנית. עוד הבנתי באחת, כגילוי, שלוותר על שפה, כל שפה, למען אידיאולוגיה של זהות, הוא מעשה אלים, אלים ונואש. עלו בי מחשבות לא-נוחות-לעיכול על שבמעשה החלוצי של הורַי ושל רבים מבני דורם היה ויתור עמוק יותר ממה שניתן לו ביטוי; לא רק ויתור, אלא נתק, קרע, שהכאב עליהם, מבלי דעת, עבר גם אלי. היה ראוי להתאבל על הנתק והקרע, אבל בפעלתנות הנמרצת של בוני המדינה מדור הורַי לאבל לא היה מקום.

ובמעין איפכא מסתברא לתובנות של אלמוג אבל גם במשותף איתו, מעודי לא חיפשתי לי קשרים לשפה ולשירה הפולנית אלא פניתי דווקא ללימודי ערבית. מעניין למה. כמו אלמוג גם אני, ובמשך שנים רבות, למדתי ערבית בשקיקה ובשקידה. כל מה שאני מנסה לכתוב בהגיגים אלו ואחרים מקורו ותמציתו בטקסטים סוּפיים בערבית שלהם הקדשתי את מרבית שנותיי. כן, מעניין למה. באשר לפולנית, גם אחרי הפגישה ההיא באוקספורד לא נולדה בי ‏תשוקה ללמוד אותה, אבל נולדה בי הבנה משחררת, אותי ואת זכרון הורי; נעורה בי אהבה, התרפקות על אותם צלילים שאוזני סלדה מהם בילדותי. לפתע, בזכות אותם שירי נהר עצובים של הנריק גורצקי, בצלילים האלו שהושרו בפולנית במתיקות קורעת לב, גיליתי ליריוּת, חינניוּת, אלגנטיוּת, סקסיוּת, ערגה.

אז מה אני אומרת? לא רק ערבית בניב זה או אחר (בגדאדי, תוניסאי, אלג'ירי, מרוקאי), לא רק לדינו או יידיש – גם תורכית, כורדית, פרסית, אוזבקית, אמהרית, זורמות בעורקינו, אנחנו, צאצאי תרבויות שבטיות של נוודים מכל קצווי תבל. על כולן ראוי להתאבל ובכללן גם על הפולנית, שנדחקה לפינות העלומות של הזיכרון.