מיסטיקה כאֶתיקה א'
פורסם: 09/07/2010 נושאים: אתיקה, מיסטיקה, סוּפיות, צוּפיות | Tags: גילויים, התנסות, חוויה, לַב, קדוּשה 4 תגובותמה זו מיסטיקה כאֶתיקה?
א'
במבוא לאנתולוגיה יש תת-פרק שכותרתו "מיסטיקה כאֶתיקה" (עמ' 28-27). הגדרה זו אינה מובנת מאליה. בכלל, אין הגדרה אחת של 'מיסטיקה' המקובלת על כל המשתמשים במושג הזה. בשיח האקדמי הנוגע לחקר הדת יש אפילו כאלה התוהים על עצם קיומה של קטגוריה כזו. אף-על-פי-כן, המושג 'מיסטיקה' והדיון בתופעות הקשורות בה רווחים מאד בתרבות בת-ימינו. על-פי-רוב מתכוונים למכלול של תופעות רגשיות מועצמות ותובנות עמוקות שמשיגים באמצעות התנסות ישירה (כלומר אישית, ייחודית) בדבר-מה נשגב ומופלא. בהקשר זה מדברים על "החוויה המיסטית" או "הידיעה המיסטית". משתמשים במושג הזה גם בהתייחסות לתופעות שנתפסות כעל-טבעיות, ולפיכך עניינים מאגיים, כגון שימושי אותיות ושמות, גם הם נכללים לפעמים במה שמוגדר כמיסטי. המימד המיסטי נתפס לעתים כקשור בקדושה: מקום קדוש, ספר קדוש, אישיות קדושה, שמות קדושים, פרקטיקות קדושות. יש בו, כך אומרים, התייחסות לאלוהי, לטרנסצנדנטי, למה שמעבר לחושים ומעבר לתפיסת השכל.
בכל אלו – מהי מיסטיקה כאֶתיקה ובאיזה מובן נכון (או לא נכון) לראות בסוּפיות (כפי שאני עושה) מיסטיקה אֶתית?
ובכן, כדאי אולי לומר מלכתחילה שההיבטים השונים של 'מיסטיקה' שהבאתי למעלה נמצאים גם בסוּפיות: יש בה התייחסות לגילויים אישיים ולחזיונות של העולמות העליונים, לקרבה אינטימית לאל (בערבית זה נקרא אֻנְס), לסערות רגשיות עזות (לפעמים קוראים לכך 'שיכרון', בערבית סֻכְּר), לאהבה עזה לפעמים עד טירוף, לראיית הנסתר; יש בה ספרות שעוסקת בהיבטים סודיים של פסוקי הקוראן, מרבים לספר בשבחם של הקדושים ידידי האל (אַוְליַאא' בערבית) ובמעשיהם המופלאים (כַּרַאמַאת) – ועוד כהנה וכהנה. אלא שנראה כי כל התופעות הללו תלויות באיבר אחד, הלֵב (בערבית קַלְבּ): הלב נמצא במרכזה של ההוויה האנושית והוא נועד להיות הכלי שבתוכו ובאמצעותו באים הגילויים המיסטיים לידי מימוש. לשם כך יש להכשיר אותו, כי בלי שיעבור דרך ארוכה של הכשרה ועידון יישאר מגושם, חתום ולא מואר, אולי אפילו אפל, ואז לא יוכל למלא את התפקיד המיוחד שלשמו נועד.
הבלוג של שרה סבירי 
שרה,
מעניין עד כמה ההכשרה האתית של הלב היא אישית ועד כמה היא כבולה בנורמות התנהגות ומחויבות לתפישות דתיות נוקשות. הרעיון לפיו הגילוי של הכמוס דורש הכנה והתכוננות מובן לי, אולם אני תמה לפשר המתח (שאני משער שקיים) בין ההכשרה, הקיבוצית באופיה, לבין הגילוי האישי והחוויה האינדיבידואלית.
יותם
יותם,
אתה שואל שאלה נוקבת. איך להסביר את המתח בין האישי לקיבוצי – בשאלה זו ובשאלות נוספות הכרוכות בה גם אני מתלבטת. אבל בכל זאת נראה לי נכון לומר שההכשרה האתית של הלב היא ביסודו של דבר ובסופו של דבר אישית. הדבר הפנימי הזה שקוראים לו "לב" איננו קיבוצי. הוא מצוי בחובו של כל אדם. זה מה שעולה מהרבה פרקים והתייחסויות בספרות הסוּפית. ונכון, בכל זאת יש גם צד על-אישי (או אל-אישי). הצד הזה בא לידי ביטוי ב"דמויות מופת" המפוזרות, מסתבר, בכל אתר ואתר. הן אלה ששומרות על הלהבה בגפרור האישי שלא תכבה. אין ספק שדמויות המופת הללו הופכות במשך הזמן להיות סמלים קיבוציים, והסמל הקיבוצי לפעמים מרחיק את המחפש הבודד. מכאן שהמתח קיים בכל מיני רבדים.
כדאי גם לומר שהמושג "אתיקה" הוא רב משמעי. בעקבות הסוּפים אני מבחינה בין "אתיקה" לבין "מוסר". מוסר מסמן באמת כללים מקובלים, קיבוציים; אתיקה, לעומת זאת, היא דרך חיים נאותה שמכתיב הלב שלמד לקבל את מקומו כיחיד בתוך המכלול.
שרה,
קראתי כעת את תשובתך ואנסה לחדד עוד את תהייתי. מובן לי שהגילוי מהלב צומח ואליו חוזר ומטיבו הוא אישי ופרטי, אולם מהתבוננותי במגלים בני תרבויות ואמונות שונות נראה כי הגילוי תמיד צומח בתוך הקשר נוקשה למדי, דרך נורמטיבית שיש לקיים הנתפשת לא אחת כהכרחית לשם מירוק הלב והגעה לגילוי. המתח הזה הוא שמרתק אותי. לכאורה, מתבקש שהמגלה הפרטי יתנער מהרבה מאד תכתיבים חיצוניים. עם זאת, הרבה מאד מגלים מקפידים על יצירת מסגרת לימוד נוקשה (שאכן מסומלת לא אחת בדמויות מופת) לתלמידים שאותם הם מועידים להיות מגלים עצמיים.
נוקשות ורכות, פתיחות וסגירות, בתווך הזה כולנו מרחפים.
יותם
יותם, אני חושבת שאני מבינה מאין אתה בא. יחסי תלמידים-מורים באמת מלאי ניואנסים וניגודים. באמת קורה לרוב ש"המחפשים" מוותרים על מסגרת אחת רק כדי לקבל על עצמם מסגרת אחרת, לפעמים נוקשה יותר ופחות מוכרת. זה נושא רחב ועמוק והפוסט הקטן שמטבעו מכליל אינו מתייחס לכל הנימים הללו. אם יתאפשר, נמשיך ונחדד – בכתיבה, במפגש ובחיים עצמם. יום טוב, שרה